שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: צביקה טישלר
    עול היהדות, מחיר הדמוקרטיה
    בין "הגטו המחניק" ל"מדינת כל אזרחיה", בין ימין שחרד ללאום לשמאל שחושש לזכויות האדם - איפה נמצא רוב הציבור? מה עשו השטחים לציונות? ואיך נוצר כאן דור של יהודים בעל כורחם? דיון על דת, אומה ובית
    פרופ' אלישע האס ד"ר גדי טאוב 

    פרופ' אלישע האס
    בכל קהילה יהודית בעולם עומדת לרשות כל יהודי פריבילגיה חשובה של בחירה חופשית: האם להמשיך את שרשרת הדורות של אבות אבותיו ולהנחילה לבניו ובנותיו - או להפוך לאדם "חופשי" ללא עול המצוות והזהות היהודית, על כל הכרוך בה. כל שעליו לעשות הוא לצאת מהגטו, לשנות את אורח חייו ולמצוא בת זוג מתאימה. במקרה זה לפחות צאצאיו כבר לא ישאו בעול הזהות היהודית, ובעולם החופשי יוכלו לגבש זהות "נורמלית" שאינה יהודית (במקומות בהם האנטישמיות גלויה, כמו בברית-המועצות בשעתה, רבים המקרים בהם משבשים את התהליך אותם כוחות זרים, המשמרים את הזהות היהודית הפסיבית). אולם היהודים הישראלים נתקלים בקושי במימוש זכות בחירה חופשית זו.

     

    ישראל היא כיום הקהילה היהודית הגדולה בעולם, אולם היא מוקפת חומות של גבולות מלחמה ופערי תרבות, ולכן קשה מאוד למצוא בני זוג שאינם יהודים ולהיטמע. מבחינה זו נמצא הישראלי במעין גטו (הגדול בעולם), שבו הזהות היהודית משומרת באופן פסיבי מחמת היעדר יכולת לממש את חופש הבחירה. כך נוצרה כאן תופעה ייחודית בעולם היהודי: דור שלישי של בני יהודים, אשר לא קיבלו חינוך יהודי מסורתי, מנותקים ממרבית מרכיבי המסורת של הזהות היהודית, במקרים רבים אינם רוצים בעול הזהות היהודית ומעוניינים בנורמליזציה (שווה הערך הישראלי לאסימילציה - היטמעות), אולם בכל זאת נחשבים כיהודים לכל דבר מבחינת ההגדרה המקומית, ללא זהות "נורמלית" אלטרנטיבית לפי בחירה. מצבם חמור עוד יותר עקב כך שהם סופגים את כל מטען האנטישמיות הבינלאומית, שאינה נופלת מזו בה נתקלו אבותיהם בגטאות אירופה הנוצרית ובמידה שונה גם בארצות האיסלאם, ונאלצים להילחם כמעט ללא הפסקה באויבים שהמוטיבציה שלהם היא בעיקרה אנטישמית. זהו מצב בלתי נסבל של סתירה מהותית בין המסגרת לבין התוכן; חוסר התאמה בין ה"תוכנה" ל"חומרה".

     

    החינוך הממלכתי החריף את הבעיה כפליים בכך שיצר נתק כפוי בין הדור הצעיר לבין עולם המסורת היהודית. בוגריו אינם מסוגלים לבחור בהשתייכות אקטיבית לשרשרת הדורות של המסורת היהודית, פשוט משום שהם אינם מכירים אותה מעבר להתייחסות הציבורית והמאבקים סביבה. מי שלא מכיר את עולם ההלכה והתלמוד ואת שלל המסורות הסובבות סביבו, יתקשה לבחור בו מרצונו - פשוט משום שאינו יודע במה מדובר. כך נוצר בישראל דור של "יהודים בעל כורחם", שפעמיים נשללת מהם זכות הבחירה החופשית הבסיסית ביותר לגבי זהותו של כל יהודי - נחסמה בפניהם אפשרות ההיטמעות ונחסמה בפניהם גם האלטרנטיבה. זהו מצב בלתי נסבל עבור אדם המחפש משמעות לזהותו; מצב שדורש פתרון.

     

    את הפתרון הנפוץ ביותר בישראל למצב זה ניתן לתאר כ"כפיית ההיטמעות על הגטו כולו", כלומר: לבטל את הזהות הכפויה ולהפוך את ישראל למדינה נורמלית, שבה יתקיים מיעוט של יהודים מסורתיים ורוב של "ישראלים ממוצא יהודי" אשר יוכלו להיפטר מן הזהות היהודית הכפויה. עקרון זה מונח באופן סמוי ביסוד הצעתו של הסופר א.ב. יהושע להגדיר מחדש את היהדות, כך שכל מי שרואה בישראל את מולדתו - ייחשב יהודי. עקרון זה הוא גם ביסוד השאיפה להנהיג כאן "מדינת כל אזרחיה", תפיסה אותה הוביל בראש וראשונה השופט ברק. מימוש חלקי של הרעיון הביא למפלגת "שינוי" ויורשתה "קדימה" תמיכה מסיבית של הדור שנלכד בשלילת חופש הבחירה. ואני חושש שעקרון זה גם מניע את המאמץ הבלתי מובן אחרת, של הבאת מאות אלפי לא-יהודים במסגרת חוק השבות ואזרוח עובדים זרים.

     

    אולם, כפי שקרה ליהודי גרמניה, שמרביתם עשו מאמצים כבירים במשך דורות להיטמע סופית בחברה הגרמנית, ספק אם פתרונות אלו יסייעו לפתור את בעיית המעמד הבינלאומי של ה"ישראלים ממוצא יהודי" והצורך להתגונן בפני אופנסיבות המכוונות אליהם כיהודים. דבר אחד ברור: בעוד שדור א' של הציונות החילונית נהנה מן הפריבילגיה של להיות "חופשי" ללא עול מצוות, אולם עם זהות יהודית מוצקה (ולכן גם ציונות חד-משמעית) אותה הביא מן החדר והישיבה, שהרי זהות אינה נמחקת - חלק גדול מן המבוכה של דור ב' ודור ג' צאצאיהם, שעלתה על פני השטח מאז מלחמת יום הכיפורים, מקורה בשלילה כפולה זו של חופש הבחירה.

     

    בעוד שהפתרון הקל של הפיכת מדינת ישראל למדינת אזרחיה לא יפתור את המבוכה, הוא יבטל את יכולתה של ישראל להתקיים בתוך המזרח התיכון שאינו מכיר בפתרון זה. הדבר ייאלץ את מי שאינו יכול לחיות בתוך הסתירה היהודית-ישראלית לבחור בין נטישה אל העולם החופשי, שבו ההיטמעות היא פעולה פשוטה של בחירה חפשית, לבין התהליך הקשה יותר של בחירה בזהות יהודית מתוך עומק הבורות. זהו פתרון קשה, אבל אם ה"ישראלים ממוצא יהודי" חפצי חיים הם כאן בארצם, יהיה עליהם לקיים בירור קשה ונוקב בשאלת הדרכים לגיבוש זהות יהודית בת קיימא, שלא תדעך בחילופי הדורות.

     

    כל זה אינו חדש, את הברירה הקשה הזו העמיד משה רבנו בנאומו הגדול ביום האחרון של חייו. בפנותו לדור שהקים את מדינת היהודים, הוא אומר: "ובחרת בחיים", וגם מוסיף "לא בשמיים היא".

     

    הכותב הוא פרופ' לביופיזיקה באוניברסיטת בר-אילן וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

     

    חזור למעלה
    ד"ר גדי טאוב
    התחושה של ניגוד בין "מדינה יהודית" ל"ישראל דמוקרטית" היא פרי של פיצול הקונצנזוס הציוני בין "ימין" ל"שמאל" בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים. במובן הפשוט ביותר, הדמוגרפי, מספרם העצום של הפלסטינים בשטחים האלה יכפה על ישראל - אם תרצה להמשיך להחזיק בהם - ניגוד כזה: בלי רוב יהודי נצטרך אכן לבחור בין מדינה דמוקרטית, שתוותר על אופייה הלאומי היהודי, לבין מדינה יהודית, שתגן על אופייה היהודי על-ידי מתן זכות בחירה ליהודים בלבד. זהו החלק הטריוויאלי של הבעיה, ורוב הישראלים, הואיל ואינם מוכנים להפרדה כזאת בין היהודי לדמוקרטי, מעולם לא קנו את רעיון סיפוח השטחים. גם ממשלות הימין לא העלו את הדבר על דעתן.

     

    אבל מה שנכון על הרוב, לא נכון על הקצוות. בקצוות נולדו שני סוגים של אליטות שאינן ציוניות במובן המקורי של המילה: האחת טוענת שהיא מייצגת את ערכי הדמוקרטיה ומבקשת לבטל את אופייה הלאומי-יהודי של המדינה (זהו הרעיון המכונה "מדינת כל אזרחיה"), והשנייה טוענת שהיא מייצגת את הלאומיות היהודית, ומוכנה לוותר על אופייה הדמוקרטי של המדינה (מועצת יש"ע קמה על הדרישה המפורשת לספח את השטחים מבלי לתת אזרחות לתושביהם הערבים. הדרישה מופיעה עד היום באתר האינטרנט של המועצה).

     

    לחסידי "מדינת כל אזרחיה" נדמה שמדינת כזאת תהיה דמוקרטית. אבל לאמונה הזאת אין על מה להתבסס: במישור המעשי, הפשוט, קשה לדמיין שרוב פלסטיני יקים כאן מדינה ליברלית טהורה, ושזו תהיה סובלנית כלפי זהותו היהודית של מיעוט גדול בקרב אזרחיה. "מדינת כל אזרחיה" מדברת בשם הדמוקרטיה, אבל עתידה לחתור תחתיה: אם ננסה ליישם פיתרון כזה נקבל מלחמת אזרחים מתמדת, לא דמוקרטיה.

     

    אבל יש גם סיבות כלליות יותר למופרכותו של רעיון הדמוקרטיה הלא-לאומית. הציונות, שנולדה מתוך כשלון האמנסיפציה באירופה, יצאה מתוך ההבנה שדמוקרטיה דורשת מדינה לאומית ותלויה בזהות לאומית. דמוקרטיה בשום מקום איננה רק פרוצדורה: כדי שאזרחים ישתמשו בחירותם הפוליטית ברצינות, צריך להיות אכפת להם גורל הקולקטיב. תחושת השייכות, שאנחנו קוראים לה "לאומיות" או "פטריוטיות", היא הצורה הנפוצה של האכפתיות הזאת: דרוש "עם" כדי שתהיה "ריבונות העם".

     

    הציונים הבינו שכדי להיות גם יהודי וגם חופשי, דרוש להם קולקטיב יהודי-לאומי. אבל הם הבינו עוד דבר שעורר עליהם את חמת האורתודוקסים: לשיטתה של הציונות, מדינה יהודית דרושה גם מפני שבעולם לאומי, קהילות הפזורה רק יוסיפו להתרחק זו מזו ויאבדו את המשותף. אם העם לא יהפוך ללאום - אם לא יקים מדינת לאום - עתידו המשותף מוטל בספק. במילים אחרות, הציונות התחרתה בדת על מושג ה"עם".

     

    במובן הזה, המתנחלים הדתיים, שתוכנית הסיפוח שלהם מבקשת להקריב את הדמוקרטיה בשביל לשמר את הלאומיות היהודית, אף היא נסיגה מן הציונות, מפני שמה שהתחיל בוויתור על הדמוקרטיה, התברר כחתירה גם תחת הלאומיות. הציונות של גוש אמונים - ואחר-כך של מועצת יש"ע - צומצמה לצידה החומרי והחומרני: ציונות, לשיטתם, היא "חלוציות", כלומר: יישוב הארץ. הראייה החומרית הצרה הזאת הולידה עיוורון לעובדה, שההתנחלות מאיימת לא רק על המוסר ההומניסטי והיהודי, לא רק על הדמוקרטיה; היא גם חותרת תחת ההיגיון הלאומי, עיקרה של הציונות. מפני שאחיזה בהתנחלות עומדת להטביע את המדינה הלאומית בתוך דו-לאומיות.

     

    דעיכת מושג הלאומיות והחלפתו במצוות יישוב הארץ הובילו בתורן לניסיון לגלגל את המהפכה הציונית לאחור גם במובן הזהותי: הציונות ביקשה להרחיב את הגדרת היהדות מדת בלבד, ללאומיות. צמצום הציונות למצוות יישוב הארץ שב וצמצם, כדרך החרדים, לזהות דתית בלבד. לא במקרה מתחזקות מגמות ההתחרדות בקרב המתנחלים.

     

    שני הקצוות מזינים זה את זה: ככל שהמתנחלים מצמצמים את היהדות לאחיזה בכיבוש, על חשבון עולם המוסר היהודי ורגישותו למצוות שבין אדם לחברו - כך נדמה יותר לאליטה הליברלית החילונית שרק התרחקות מהיהדות תרפא את הדמוקרטיה. וככל שהאליטה החילונית מפנה עורף ליהדות, כך מתחזקת בקרב המתנחלים הדעה שמתנגדי הכיבוש הם מתייוונים שאיבדו זיקה ליהדותם. וחוזר חלילה. אבל רוב הישראלים דוחה את שתי תפישות הקצה הללו, מפני שרוב הישראלים הם ציונים. ופירוש הדבר, שאת ישראליותם אי-אפשר להפריד - לא מן הדמוקרטיה, לא מן הלאומיות ולא מן היהדות.

     

    הכותב הוא סופר, עיתונאי ומרצה באוניברסיטה העברית. בימים אלה יוצא לאור ספרו "המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות" (הוצאת "ידיעות אחרונות")

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עול היהדות, מחיר הדמוקרטיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים