איזה אופק ואיזה מדיני
חאלד משעל, דמות אפלה וקנאית, הוא המנצח הגדול בעימות המכריע
כשבחרו הפלסטינים לפני קרוב לשנה את החמאס למפלגה הפוליטית המובילה, אך לא בעלת רוב מוחלט, יכלה ישראל הרשמית להגיב על הבחירה (המפתיעה, איך לא?) בשתי דרכים: האחת, דרך הבידוד והלחץ, הייתה צריכה להוביל לבחירות חוזרות ברשות, מתוך תקווה שהפעם ינצח בהן הפתח. השנייה, דרך ההשלמה, הייתה מובילה להכרה בחמאס כנציגו האותנטי החדש של העם הפלסטיני. שתי האופציות דרשו מממשלת ישראל הכרעה אסטרטגית-לאומית, שאפשר לכנותה היסטורית. אך הממשלה בירושלים התחמקה מלהכריע ובכך כשלה כישלון מחפיר - בשתי החזיתות גם יחד.
ממשלת חמאס נחלצת כעת מבדידותה, החרם עליה מתפוגג ומאמצי אבו-מאזן לכונן במקומה ממשלת אחדות פלסטינית, אפילו במתכונת של טיהור השרץ, ירדה מהפרק. החמאט נתפש כארגון המחזיק בכליו את המפתח לרגיעה במזרח התיכון, ולכן מן ההכרח להשלים עמו. וממשלת ישראל אכן משלימה עמו.
"הפסקת האש" ברצועת עזה משמעותה אינה הפסקת ירי הקסאמים, אלא ויתור ישראלי על הפעלת לחץ - צבאי, מדיני וכלכלי - לריסוק שלטון החמאס. וכך, כבדרך אגב, כגנבים בלילה, בלא שום דיון ציבורי מעמיק ומכין, מבלי לשאול את פי האזרחים ומבלי שהחמאס מצידו יסכים לקבל ולו גם אחד מתנאי ההכרה וההידברות עמו, כפי שנוסחו על-ידי ישראל עצמה - קיבלה האחרונה כעובדה מוגמרת את שליטתו הלגיטימית ברשות הפלסטינית ואת ההכרח להגיע עמו להסדרים.
מצידה של ישראל, הפור כבר נפל, ומוטב שהממשלה תנהג בשקיפות ותדבר אמת: החמאס הוא מעתה בר השיח הפלסטיני הרשמי של ישראל. אבו-מאזן, נשיא חלשלש ונטול השפעה, משמש רק כשוטר מקרטון שהוצב לצד הכביש לימי ביקורו של הנשיא בוש במזרח התיכון. ייסע בוש - יקופל אבו-מאזן. ומה הלאה? העמדה של חמאס ידועה: תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, כפי ששורטטה בהסכמי טאבה וב"מתווה קלינטון", יהיה מוכן החמאס להגיע (לכל היותר) לשביתת נשק ארוכת שנים עם ישראל, כעין "הודנה" לדור. הוא לא יכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, לא יכרות עמה שלום ולא יראה בנסיגה את סוף הסכסוך. במילים אחרות, העסקה עם חמאס גרועה משמעותית מזו שישראל רצתה להשיג עם יאסר ערפאת - ושגם אותה לא היו רוב אזרחי ישראל ורוב תושבי פלסטין מוכנים לאמץ.
בספרו "חזית ללא עורף" כותב פרופ' שלמה בן-עמי: "עמים מביטים לעתיד רק מתוך ניסיונם המצטבר". לכן, שומה על המנהיגים להכין כראוי את העמים לשינויים החורגים מהניסיון הרע. אבל, מוסיף פרופ' בן-עמי, "ערפאת מעולם לא הכין את עמו לפשרה". קל וחומר שלא יעשה זאת חאלד משעל. ובאמת, בשביל מה לו? באשר לישראל, מאז קריסת השיחות עם הפלסטינים בחורף 2001, החשדנות והעוינות של הציבור בארץ כלפיהם התעצמה, והנכונות לסגת מהגדה המערבית וירושלים המזרחית, ללא הסכם מוצק שיביא קץ לסכסוך - ירדה כמעט לאפס.
לא אהוד אולמרט, לא אבו-מאזן, לא מרואן ברגותי ואפילו לא איסמעיל הנייה יוצאים כמנצחים מהעימות המכריע בין ממשלת ישראל לממשלת חמאס. המנצח הוא חאלד משעל, עסקן של טרור, דמות אפלה וקנאית, שהייתה לא פעם יעד לחיסול ישראלי. במקום לרדוף אחר תעתועי ה"אופק המדיני" עם החמאס, שתוצאתו מתן תעודת הכשר לחמאס, יכלה וצריכה הייתה ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן עם ממשלה ערבית המוכנה לשלום מלא איתנו, היא סוריה. זה השלום היחיד בר-ההשגה. הממשל האמריקני מתנגד לשיחות? סליחה, אבל לאור הכישלונות של ממשל זה במזרח התיכון, הוא לא במעמד לתת לנו עצות.
עוד בבלוג: געגועים לבייבי של ביבי
המנצח הגדול: משעל
צילום: איי פי
מומלצים
