החיים בצל הקונדום
מה, הוא עשה תאונת דרכים? היתה לו ילדות עשוקה? מישהו אנס אותו? ניסיתי לגרד פיסות אינפורמציה מבעד לשתיקה, מוכנה להסתפק בתגלית נוראה שתזעזע אותי, ובלבד שתסלק את הספקות. ובאותו לילה, הוא סיפר לי. "נדבקתי, רק שתדעי"
"מה, הוא עשה תאונת דרכים? היתה לו ילדות עשוקה? מישהו אנס אותו?" ניסיתי לגרד פיסות אינפורמציה מבעד לשתיקה, מוכנה להסתפק בתגלית נוראה שתזעזע אותי, ובלבד שתגרש לתמיד את הספקות.
אבל רק באותו לילה, יומיים לפני שהשתחררתי מהצבא, כולי חדוות נעורים וטונה של דעות קדומות של הגיל בו אתה חושב שאתה יודע הכל על העולם, הוא סיפר לי. "נדבקתי, רק שתדעי". ככה. כאילו כלום. ההיגיון מבין על מה הוא מדבר, קושר את האסוציאציות מתוך עולם המושגים, מריץ בראש נתונים ועובדות ושאלות ותהיות, את דמותו של פרדי מרקורי, אבל בפועל אני אילמת. מסרבת לקבל את ההידבקות הזאת, מנסה להאמין בשלוש הדקות הארוכות שבין הנשימה שלו לאנחה שלי שזו שפעת, או לכל היותר מחלת הנשיקה.
לך כרגיל תהיה מיגרנה, ואני אקום עם HIV
"מחר השמש תזרח, אבל לך כרגיל תהיה מיגרנה ואני אקום עם HIV", הדגיש את צירוף האותיות האחרון, וכשראה שאני מחפשת את השלט של הטלוויזיה שנקבר ברווח של הספה, אמר לי ישר לתוך האוזן: "יש לי א-י-י-ד-ס", ושוב "יש לי א-י-י-ד-ס".
הלכנו לישון, וישנתי נהדר, ישנתי כל כך טוב, שינה שקטה ונעימה. כאילו הידיעה הסופית הזאת נלחמה בכל החששות שלי והעלימה כליל את הצער והאבל על בן הזוג שאבד בזרועותיה של אחרת והחשש מעתיד לא ברור. ישנתי נהדר, עד הלילה שאחרי, ממנו קמתי רועדת ומצומררת ועם זיעה קרה ועם פאניקה לכל החיים, שזה אמיתי ואני אפילו מכירה עכשיו אחד, שזה לא עוד סרטי הדרכה בבית הספר ומשהו שהמורה לחינוך מיני אומרת כשהיא מבקשת בתוקף שניזהר. "אף אחד לא רוצה למות מיחסי מין", אני עוד זוכרת אותה אומרת, ואיך צחקנו, כאילו זה בלתי אפשרי למות מהדבר הכי אינטימי והכי מרגש בעולם.
אפילו לא שאלתי אותו אם אני יכולה לספר ולמי, ואם לאמא שלי מותר לדעת, ואם זה ישנה משהו בינינו ובחבר'ה - או שממילא כולם בעצם יודעים ואני האחרונה מכולם. כל הדרך הביתה חשבתי אם אוכל לגעת בו באינסטינקטיביות כמו פעם, אדגדג אותו באוזן ואעביר לו אצבעות על הגב, אשתעשע עם הליטופים האפלטוניים אבל המפרגנים שלו מבלי להירתע או להיבהל. או שאגיב כמו אותה חברה שבדיעבד סיפרה לי שאחרי הגילוי היא הלכה להתקלח וחשבה שתצטרך לגעת בו עם כפפות גומי. "איך זה יכול להיות שעם כל המידע העצום שלנו על איידס אנחנו עדיין פוחדים?" שאלתי אותה כשהתקשרתי להגיד אני יודעת עכשיו למה הוא תמיד עצוב. היא לא ענתה. השאלה הזאת עדיין מלווה אותי, למרות שהוא מזמן לא כאן, כי אחרי חצי שנה הוא ארז ונסע לטייל, עד היום הוא מטייל.
עם כל פרטנר שהיה לי, זו תמיד אותה הבהלה
גם הפחד מטייל לי בגוף, פוסע בראש וזורם לבטן, מחלחל ברגליים ומרעיד את הידיים. עם כל פרטנר שהיה לי, זה תמיד אותו סרט. אותה הבהלה. המשיכה העצומה שנגדעת לפתע, כשהגוף שלי מתעשת. אני זזה כמו אוטומט, בפחד שמא לא נספיק להתמגן, היד כבר מחפשת בארנק, והוא כבר קם ומחטט במגירות, ושנינו בסערת רגשות, מזיעים ומסתובבים בחדר חסרי אונים בחיפוש אחרי קונדום שאיננו. ואז ההליכה הארוכה לבית המרקחת, כשבדרך הלהט מצטנן והספונטניות מתפוגגת, והשיבה למיטה היא כבר לא אותה ריצה פראית, אלא הליכה שקולה, שמתקשה לשחזר את הניצוץ הראשוני. תשוקה שהולכת לאיבוד נוכח המציאות האכזרית.
"אולי נעשה בלי?" שאל אחד ביום גשום, כשלאף אחד מבין שנינו לא היה הכוח הדרוש להגיע לבית המרקחת.
"בשום פנים ואופן", אני עונה, אבל הבפנוכו מתגעגע לימים שסמכתי על כל אחד.
שעת בוקר מוקדמת. המסדרונות הלבנים מצוחצחים למשעי, ריח האקונומיקה החזק פולש לנחיריים וכמעט ממסטל. אני הולכת עם עוד חברה לבדיקה השנתית. "ככה זה כשיש הרבה פרטנרים", היא דואגת לומר בקול רם, שכולם ישמעו, אבל שתינו יודעות שהיא עם אותו אחד כבר שנתיים, ורק לאחרונה התחילה לדאוג שאולי היה לו ואולי עכשיו יש לו מישהי והיא לא יודעת, ולכי תדעי מה הוא מעביר אלי. ושוב גואה בי הבהלה. רק זה חסר לנו עכשיו, שאני אטלטל את הזוגי לבדיקה תקופתית כדי לוודא שהוא נאמן לי.
בזמן ההמתנה לדקירה, אני מביטה סביבי. בחורות מפוחדות, גברים שמריצים דאחקות ואחות שעוברת בין כולם ומחייכת. בכלל לא המבט המטיף שציפיתי לו, זה שהיועצת תמיד הצטיידה בו כשהסבירה לנו איך לגלגל ולהסיר והשוויצה במלאי המסחרר של הקונדומים שברשותה, איך שהיום הכל מגיע בטעמים וצבעים ושווה להתחמש, המשיכה בסיסמאות שמשום מה נשמעו אז כמו קלישאות, אבל מצאתי את עצמי חוזרת עליהן באוזני הפרטנרים, כמי שמוכרת להם מוצר נחשק מאין כמוהו.
בערב אני מרימה לו טלפון, הוא בשיקגו. "קר כאן רצח!" השיניים שלו נוקשות מבעד לאפרכסת. אני רוצה לדעת שהוא בסדר ושאני אהיה בסדר.
