העיקר זה הרומנטיקה
כששמע על מותו של עלי מוהר שלף גיא בניוביץ' את האלבום שעלה מיד בראשו: "Meddle" של פינק פלויד. אלבום שהוא הוכחה שאפשר לכתוב על אהבה ותשוקה גם ברוק מתקדם
לפעמים נקרע מחיינו אדם שלא פגשנו מעולם, ועדיין אנחנו מרגישים אבדה גדולה וצער על מה שלא יחזור עוד. את האגרוף הזה בלב חשתי בסוף השבוע, עם הידיעה על מותו של עלי מוהר, שאין כמעט שורה שהוא כתב שלא שזורה ברקמה כלשהי של חיינו. מעיין של כישרון, חוכמה, צלילות – ורומנטיקה אדירה.
עלי מוהר החזיר לאהבה הפשוטה את כבודה. את העובדה שעם כל הכבוד לעולמנו הסקסי והמתירני, הכל מתחיל ונגמר במבט שעובר בין גבר לאשה. ועל המבט הזה אפשר לכתוב ולשיר - יותר מהכל. במידה רבה לזכרו, אני רץ אל התקליטייה כדי לשלוף את האלבום הראשון שעלה בראשי כששמעתי על מותו. אלבום שמדבר על כמה מאהבותיו הגדולות של מוהר: על צרפת, על האהבה לכדורגל – וגם מכיל כמה משורות האהבה היפות שאני מכיר, מלהקה שממש לא ציפיתם לזה ממנה.
"שני זרים חולפים ברחוב, מבטיהם נפגשים במקרה
ואני זה את, ואני מביט בעיניי
והאם אקח את ידך ואוביל אותך
עזרי לי להבין, כמה שאוכל".
רק באנו לעשות מוזיקה
ב-1971 היתה להקת פינק פלויד בצומת דרכים: אחרי שורה של אלבומים מוצלחים ומורכבים (אך לא באמת קליטים לקהל המונים), ורגע לפני הפריצה הגדולה של "Dark Side of the Moon". באותה שנה יוצא לאוויר העולם אלבום שנותר עד היום המרגש מכל אלבומי הפלויד, דווקא בשל חוסר היומרה שלו. אפילו השם, "Meddle", בומבסטי פחות מיתר התארים שהטביעו על אלבומיהם. היי, רק באנו לעשות מוזיקה."Meddle" נותר, 35 שנים אחרי, תערובת מנצחת של מוזיקה מצוינת, הפקה עילאית, תמלילים טובים - וגם קצת חוש הומור בריא (שיר שבנוי על יבבות של כלב? אני בטוח שעלי מוהר היה אוהב את זה). פסגתו היא היצירה בת 23 הדקות הנקראת "Echoes", שנותרה עד היום חריגה בנוף הרוק המתקדם. רבים ניסו לחקות את הסאונד שלה (כולל הפלויד עצמם, פה ושם). אבל הדבר שמייחד, מן הסתם, יצירת אמנות של ממש, היא שנותרה בדד. זו יצירה שדורות של מעריצים קמים לה מדי עשור - והיא טרייה מתמיד.
לא קל לפרק את "Echoes” לגורמים. במה נתחיל, בהפקה הגאונית הבונה את היצירה כולה על קליד פסנתר באוקטבה גבוהה, המהדהד בעדינות? במקצב המרובע והאיטי, באדיבות ניק מייסון, שהפך לסמל המסחרי של הפלויד? בג'ם המדהים בין הקלידים של ריצ'רד רייט, הבס המהדהד של רוג'ר ווטרס והגיטרה של דייויד גילמור? ואולי באמת, ברגעיו הגדולים ביותר של גילמור, שבונה כאן סימפוניה שלמה לגיטרה חשמלית? אז נדבר דווקא על המילים.
יותר מכל, לטעמי, "Echoes” הוא הוכחה שאפשר לכתוב על אהבה ותשוקה גם ברוק מתקדם. בכלל, אווירה רומנטית נחה על האלבום: מהשיר "A pillow of winds" שמספר על התכרבלות זוגית במיטה, דרך הרומנטיקה המשועשעת של "San Tropez". אבל ב-"Echoes", לטעמי, זה מגיע לשיא, עם תמלילים כגון:
"צחורה מעננים את צונחת על עיני הנפקחות
מזמינה, מעודדת אותי להתעורר
ודרך החלון ממול צפים פנימה על כנפי שמש
מיליון שגרירים בהירים של בוקר.
ואיש לא שר לי שירי ערש
איש לא מכריח אותי לעצום עיניים
אז אני קורע את החלון לרווחה
וקורא לך, אל השמיים".
יצירה של לילה
שילוב קולותיהם של גילמור והקלידן רייט יוצר כאן תמהיל הרמוני מרגש, שבשום פנים לא גולש לרגשנות. פלויד סומנו תמיד כלהקה "קרה", כלומר כזו שקשה לאתר חמימות במוזיקה שלהם (יש להקות רוק מתקדם רבות שסובלות מהדימוי המוזר הזה). "Echoes" הוא האנטי-תזה לטענה הזו. יש בו שורות רומנטיות ואפילו ארוטיות ("את מעודדת אותי להתעורר", למשל. המונח האנגלי to rise הוא דו משמעי כאן), ואפילו קטע המעבר הנוגה במרכזו, הכולל את שירת הלוויתנים על רקע שאגת הרוח, מתחבר יפה עם האווירה הכללית. אם אתם רוצים לראות את פלויד הצעירה, רגע לפני הפריצה, מבצעת ביצוע מושלם ל"Echoes", צפו ב-DVD שלהם בפומפיי (ואחר כך תבכו על איך חלפו השנים...).זו לא יצירה קליטה מהרגע הראשון. אבל בשמיעה חוזרת, כל אחד ימצא ב"Echoes" את מה שמתאים לו. יש שיר מלודי עם מילים יפות, יש קטעי גיטרה מנסרת של גילמור שבנויים פרק-פרק (כמו שבהמשך ייעשה גם ב"Shine on You Crazy Diamond"), יש אמביינט - ויש הרבה נשמה. זוהי יצירה של לילה, וההמלצה הטובה ביותר היא להאזין לה בחושך מוחלט - רצוי עם אוזניות, כדי לא לפספס אף צליל. היא חודרת לגוף לאט, כמו אהבה גדולה שאתה מבין לפתע את חשיבותה. כמו שעלי מוהר ידע. כמו שגם אתם יכולים.
ואורי ברייטמן , עורך האתר "רוק מתקדם", מוסיף: "הליריקה המקורית של Echoes עסקה בחלל ובכוכבים, אבל בגלל ביקורת על הכיוון ה"חללי" של פינק פלויד, השתנה הכיוון לדימויים של מים ואוקיינוסים. האפקטים המיוחדים וההפקה המוזיקלית המבריקה של Echoes הם תוצאה של שש שנות ניסויים, עבודה מפרכת והרבה אילתורים טכניים במיטב אולפני אנגליה. כל אחד מחברי הלהקה למד איך לקחת את הכלי שלו, לחבר אותו בצורה בלתי-שגרתית למכשיר חשמלי אחר, ולהפיק צלילים של שחפים, לוויתנים, יללות חתולים, נפילת טיפות מים, רוח נושבת ועוד. היצירה הצליחה כל כך, עד שהפכה מושא להעתקה: רוג'ר ווטרס התכוון לתבוע את אנדרו לויד וובר מכיוון שלטענתו, וובר גנב את המוטיב המרכזי של Echoes למחזמר המפורסם "פנטום האופרה". ווטרס אמנם לא הלך לבית המשפט, אבל הכניס שורה קטלנית על וובר ב"זה נס", אחד משירי אלבום הסולו שלו, "משועשע עד מוות" משנת 1992, שיר שגם בוצע כאן בנווה שלום".
טורים קודמים:
דריה פלג לא לבד
הסכין של פיטר
- הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
"Meddle". פלויד הצעירה, רגע לפני הפריצה
עטיפת האלבום
עלי מוהר ז"ל. השורות שכתב שזורות בחיינו
מומלצים
