יפה ירקוני - הטרילוגיה

מקירות ביתה של יפה ירקוני ברחוב דב הוז בתל אביב נשקפים חייה. תמונות, פוסטרים של מופעים, תקליטי ויניל וקלטות וידאו שבהן היא מככבת מסודרים על מדפים על פי סדר כרונולוגי. עשרות אלבומי תמונות מהילדות במשפחת אברמוב בגבעת רמב"ם, דרך קפה "צליל" שניהלה אמה ועד ימינו אנו. אם תשאלו את ירקוני היא תאמר: "אני לא אוהבת להצטלם". הקירות מספרים אחרת וגם בזה יש חן רב.

בשעת הצהרים, כשבעלת הבית נחה, הפסנתר החום סגור אבל לא קשה לדמיין אותה פורטת על קלידיו. "שעות ארוכות של חזרות עקשניות הוא ידע, הפסנתר הזה", היא תאמר כשתקום ממנוחת הצהרים. בחדר העבודה הקטן, הצמוד לחדר השינה, עשרות צילומים של ירקוני עם רשימה מפוארת של אישים מדני קיי, סמי דייוויס ג'וניור, דיזי גילספי, ז'אק ברל, קליף ריצ'ארד, אליזבת טיילור, פול ניומן, שון קונרי, שייקה אופיר ומייק ברנט ועד גולדה מאיר ואריאל שרון. התמונה עם שרון צולמה ימים ספורים לפני שאושפז בבית החולים. "הייתי מבקרת אותו כל יום שישי", היא מורידה את התמונה מהקיר ומתבוננת בפנים המחייכות אליה מהמסגרת, "הכרנו כשהוא היה חייל וכשהם חצו את התעלה הוא אמר לי: 'חכי פה, את לא חוצה אתנו'. מאז אנחנו חברים. זה כבר הרבה זמן, מה?".

גם ליד התמונה של שושנה דמארי היא נעצרת. "מאמלה שלי, איך עזבת אותי? לא היית צריכה ללכת", היא אומרת ברוך ומוסיפה, "היא היתה החברה הכי טובה שלי. כולם חשבו שאנחנו יריבות. זה לא היה נכון. כשהצלמים היו מגיעים, הייתי דוחפת לה מרפק ואומרת: תעשי פרצופים. זה היה מצחיק אותנו. ארבע שעות בכיתי בלי הפסקה כשאמרו לי שהיא נפטרה. זה היה בשבילי מכה".

ב-24 בדצמבר תחגוג ירקוני את יום הולדתה ה-81 והאמת, קשה לראות עליה את השנים. "זה ההתעמלות שאני עושה מדי בוקר", היא אומרת בגאווה אבל יודעת שגם לאהבת המשפחה שמקיפה אותה, אהבת הקהל והמשכיות העשייה, יש יד בדבר. ביום ראשון השבוע הגיעו אלפים לחגוג ביחד עם ירקוני בהיכל התרבות בתל אביב באירוע מחווה בו הצדיעו לה אמנים רבים בהם קורין אלאל, אילנית, אלון אולארצ'יק, דורית ראובני, שולה חן, משה בקר, אביבה אבידן, אלי מגן, רפאל מירילא וישראלה אסגו. בשעות שקדמו לאירוע היתה עסוקה ירקוני בראיונות לתקשורת ובפירוק וסידור הזרים הרבים שנשלחו לביתה. "איפה אני אשים את כל הפרחים האלה?", היא שואלת, מתלוננת ונהנית מכל רגע, "הבית נראה כמו חממה".

יותר מששים שנה עומדת יפה ירקוני על הבמה. בתחילה כרקדנית בלהקתה של גרטרוד קראוס ואחר כך כזמרת. העולם הוא הבמה שלה ועושה רושם שהיא נהנית מכל רגע. "אני במקצוע הזה עשרות שנים ואני לא מתרגשת משום דבר. יש אנשים שצריכים לעשות נשימות לפני שהם עולים לבמה. אחרים מבקשים שלא ידברו איתם כי הם רוצים להתרכז. אני לא כזאת. אני עולה לבמה צ'יק צ'ק, חותמת למי שרוצה כי מה זה שווה אם אי אפשר לגשת אליך? שייגשו, שידברו, שיגידו", היא אומרת, "כל אלה שעושים פוזות לא רואים אותם אחרי שלוש שנים".

אין מה לומר, היא חבר'המנית וככזו, היא רווית סיפורים. "אני בכלל הייתי רקדנית ואת כל העסק הזה של השירה התחלתי במקרה", היא מספרת, "שרתי בבית הקפה של אמא שלי בגבעת רמב"ם. שם היה לנו פסנתר. אוכל לא היה, מיטה לא היתה, אבל פסנתר היה. אמא אמרה: שבי ליד הפסנתר ותנגני. אז ניגנתי ואנשים מאוד אהבו. אמא היתה מבשלת, אני ניגנתי ואנשים באו, אכלו ורקדו. ניגנתי באקורדים לא נכונים אבל הם לא שמו לב".

בקפה "צליל" שרה ירקוני את השיר "עיניים ירוקות", שיר רומני שתורגם לעברית ורשם את תחילת הקריירה שלה. "שרתתי כאלחוטאית ויום אחד אמרו לי שהשיר שלי מופיע במצעד. אז תפסתי טרמפ מווג' אל חאפיר לתל אביב, הגעתי לגלי צה"ל ורק אחרי שאמרתי שאני זו ששרה את 'עיניים ירוקות' פתחו לי את השער. אמרו לי שמחפשים אותי כבר המון זמן כי חייבים לי איזה 500 לירות. בבית היה אור ושמחה".

משם הדרך לחתימה בחברת התקליטים "הד ארצי" היתה קצרה. בעזרת הרבה מאוד מוטיבציה והחבר'המניות המפורסמת שלה סללה לעצמה ירקוני את הדרך ללב הקונצנזוס. את הכותרת "זמרת המלחמות", היא מחבקת אבל מעדיפה להשאיר מאחור. "זה נכון ששרתי לחיילים, אהבתי אותם והם אהבו אותי. אני לא אשכח יום אחד כשהגעתי לתעלה ושרתי לחייל אחד בודד שהיה חשוב לי באותו הרגע כמו לאלף איש. בצד השני ישב ערבי ומחא כף. כשסיימתי לשיר הוא צעק לי: 'יפה, תשירי גם לי'. הסתובבתי אליו ושאלתי מאיפה הוא מכיר אותי והוא ענה, 'מהרדיו'. שרתי לו בערבית וחשבתי שאם זה היה תלוי בזמרים, אפשר היה מזמן לעשות שלום", היא מהרהרת על העבר וחוזרת להווה, "כשאני אפסיק לשיר, כשיפסיקו להזמין ואני ארגיש שיש ירידה, הייתי רוצה לפתוח סטודיו להדרכת זמרות, ללמד אותן את היסודות ואת הטכניקה של השואו. אני גם רוצה לכתוב את סיפור חיי. יש כל כך הרבה מה לספר והגיע הזמן".