דוגלי סטייל

00:15 גן מאיר בתל אביב. אני סופרת שלוליות. עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע - ועוד אחת, עשרים וחמש, שנקווית בזה הרגע ממש מתחת לנעליים שלי. כבר חצי שעה יורד פה גשם שוטף, ואין לי מטרייה. מה שכן יש לי זה כלב מנוול, שמקפיד להשתכשך בכל השלוליות למרות שהוא יודע היטב שרק היום היתה עוזרת. כעת יהפוך ריח הלוונדר המעודן שהותירה אחריה לצחנה של פרווה לחה, והרצפה המבהיקה תנוקד חיש קל בטביעות רגליים בוציות.

אני בוהה בעגמומיות ביצור המדובלל והרטוב, שנראה כמו ג'נט ג'קסון אחרי חפיפה ולפני פן, ולמרות שהווטרינר אומר שזה רק מנשך הפוך - אני מוכנה להישבע שהוא מחייך. הכל בגלל הוויברטור הארור. אם הוא לא היה מתקלקל, לא הייתי פה. ותחסכו לי את הבדיחות המיותרות שלכן - הוא התקלקל כי מכשירי חשמל מתקלקלים. רק שבניגוד לרדיאטור, נניח, כאן אני לא יכולה לגשת לחנות מוצרי החשמל הקרובה, להציב את כלי המשחית על הדלפק ולבקש ממישהו לבדוק לו את המגעים. כשוויברטור מתקלקל, אין לך מה לעשות חוץ מלקנות חדש. או במקרה שלי, למצוא את עצמך משוטטת עם כלבך בגשם בחיפוש אחרי בחור, שהדבר היחיד שאת יודעת עליו זה שהוא נורא חתיך בטרנינג.

כן, הגעתי לפה בעקבות ניחוח החרמנות, כמו כלב שנודד בעקבות ריחה של כלבה מיוחמת. הגעתי לפה כדי לחפש את עידו וגולי - גבר וכלבו - שפגשתי כאן לפני שלושה שבועות. זה, אגב, כל מה שאני יודעת עליהם. אה, וגם שהם גרים בתל אביב ונוהגים להסתובב בגינות. כל פרט אחר שיצמצם את טווח החיפושים אין לי. אלא שזה לא מונע ממני לנדוד כבר שלושה שבועות בין חתיכות דשא מעופשות, כי זה עוד משהו שקורה כשוויברטור מתקלקל: הוא לא רק כופה עלייך לחזור לעבודה ידנית מתישה, אלא גם לסטטוס הכי משפיל שיש - זאתי שמתה לסקס.

חיות וחיכוכים

את עידו פגשתי בגן מאיר, וכבר מהשנייה הראשונה היה ברור שמדובר בזיווג משמיים. לא בינינו, בין הכלבים. מהשנייה שנפגשו לא הפסיקו גולי ופונצ'ו - זה שמו המקורי של ג'נט ג'קסון - להתחרמן. אם לדייק, היה זה בעיקר פונצ'ו השרמוטה שהתייצב בזריזות מתחת לגולי הג'ינג'י, האצילי והמגודל, והחל לבצע בו מין אוראלי. להגנתו של השרמוטה ייאמר מיד כי הוא אינו נוהג ככה בדרך כלל - מה שלא ממש עזר לי להשתחרר מהפדיחה. אין דבר יותר מביך מלראות את הכלב שלך פותח רגליים בכזאת קלות לכלב אחר - במיוחד כשאת מתה לעשות בדיוק אותו דבר לבעלים שלו.

עידו מצא חן בעיני ממבט ראשון. זה נדיר, כי בדרך כלל אני קודם מסבירה לעצמי ולעולם מדוע הם לא עושים לי את זה, ורק אחר כך מתאהבת בהם. התחלנו בלדבר על הכלבים; אחרי הכל, הם פתחו לנו חמאם טורקי מתחת לאף. למעשה, האורגיה הכלבית הלוהטת היתה סיפתח מוצלח לשיחה קלילה ומצוחקקת, כמו שיחה ראשונה קלאסית בין בחור לבחורה.

מכאן מסרנו קצת פרטים אישיים, קצת סיפורים על אקסים ואקסיות, קצת בדיחות על הודו וסיני, עוד קצת סיפורים על הכלבים. ואז חיוכים. ושתיקות קצרות. ושוב חיוכים. אחרי שעה וחצי של שיחה נעימה עידו קם, שאל באיזה שעות אנחנו יורדים לסיבוב, ציין כמה גינות שהם נוהגים לפקוד, אמר לילה טוב והלך - בלי לבקש את הטלפון שלי. עכשיו, בחורה אחרת אולי היתה מסיימת את השיחה בהשחלת מספר הטלפון שלה לתוך כיס הטרנינג שלו, אבל אני פשוט חייכתי בנימוס. ואחרי שהפרדתי בלהביור את לשונו של הכלב שלי מאיבר מינו של הכלב שלו - התפיידתי עם הזנב בין הרגליים.

במבט לאחור, אולי הוויברטור בכלל לא אשם אלא דווקא הכלב. הרי כל האירוע הזה לא היה קורה אם לא הייתי מכניסה אותו לחיי מלכתחילה. למעשה, כבר ארבעה חודשים אנחנו ביחד ועדיין לא הצלחתי להבין למה בחרתי לאמץ דווקא אותו אחרי שנות חתולים ארוכות. עכשיו, כשהבעלות עליו הפכה לעובדה, אני מבינה שההחלטה לקחת כלב היא הרבה יותר עמוקה ממה שנראה בהתחלה.

כדי להתחיל לחפש את האהבה שלך, את קודם כל צריכה להודות שאת לא יכולה לחיות בלעדיה. אבל זה רק השלב הראשון. השלב הבא והלא פחות קשה הוא להודות שאת פשוט בודדה. כשאת מבינה את זה לראשונה, יש לך כמה אופציות: הראשונה היא לאסוף הביתה את כל מי שאת יכולה - סטוצים, רומנים מזדמנים, בחורים שאת לא באמת אוהבת - הכל כדי לא להיות לבד, לפחות טכנית. אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, לפחות לא לאורך זמן. לכן נגזר עלי למצוא אופציות אחרות.

ויברטור כאמור היה אחד מאותן אופציות, אבל הוא לא יודע ללקק לך את כפות הרגליים ולעשות סלטות באוויר כשאת חוזרת הביתה. לא, אלה דברים שכלב עושה. ולמה חתול לא היה אופציה? כי אהבה של חתול אינה גלויה. היא נסתרת, פתלתלה, אלגנטית ומרומזת. אני רציתי אהבה אחרת: גדושה, ישירה, במנות ענקיות ונדיבות. רציתי זנב מכשכש ונביחות שמחה וריצה מאושרת אל בין זרועותי המשתוקקות מקצה הפארק. ובאמת, מהיום שפונצ'ו הגיע לחיי היה לי ברור שסוף סוף יש מישהו שהוא רק שלי, רק איתי, רק בשבילי. כל עוד אין חתיכת נקניק בסביבה, זאת אומרת.

אימוץ כלב, אם כן, היה לא רק להודות בבדידות הגדולה שלי - אלא גם להבין שאני ראויה לאהבה מלאה, אמיתית, נאמנה. הבעיה היא שכדי לזכות באהבה כזאת צריך להשקיע המון. למעשה, מאז שהגיע אני עובדת אצלו במשרה מלאה: יורדת איתו שלוש עד ארבע פעמים ביום, מסרקת, רוחצת, מאכילה, מפנקת, מחסנת, מצחצחת שיניים, מצילה אותו מלועם של אמסטפים זעופים, ובעיקר מתחננת בפניו שיחרבן כבר, כי אני קופאת מקור. וכל העבודה הקשה הזאת בשביל מה? בשביל שמדי פעם אחרי שאצרח "בוא אלי" 500 פעם עד שגרוני יצטרד, יואיל היצור האנוכי להדס אלי באדישות, לשלוח בי מבט מפוהק ולחזור לרחרח את ישבנה של בוני, הקוקר-ספניילית הפתיינית.

• גופו של עניין: אליען יוצאת למסע ראשון של חיפוש אהבה

ובכן, לא עוד. בעקבות המפגש עם עידו התחלתי להבין שלאימוץ כלב יש יתרון משמעותי נוסף: הוא מכניס אותך לקהילת בעלי הכלבים. מדובר בשוק גדוש בסחורה גברית משובחת, שפועל לפי חוקים משלו: במקום פיק-אפ ברים מעושנים - גינות ציבוריות לחות. במקום שעות לילה מאוחרות - שעות אחר הצהריים המוקדמות. ובמקום דרינקים על הבר - איסוף משותף של גללים. נשמע בלתי סקסי בעליל, אבל אל תטעו: דווקא היומיומיות של המפגש עם בעלי כלבים היא שהופכת אותו למעניין.

ראשית, כאן אין סיכוי שהתאורה או הוויסקי ישבשו את חוש השיפוט שלך. שנית, גבר שמאמץ חיה הוא בהכרח יותר שווה מגבר שלא (או לפחות פחות אנוכי, איסטניס או אלרגי). וחשוב מכל - אם הטענה שאפשר לגלות המון דברים על אדם רק באמצעות התבוננות בכלב שלו היא נכונה, הרי שבסעיף הזה יש לי יתרון: פונצ'ו הוא אמנם נבלה מניפולטיבית, אבל כלפי חוץ הוא מאוד ייצוגי. לכן הוחלט לגרור אותו למסע טיולים ברחבי גינות גוש דן, ולאלץ אותו להרוויח את לחמו; בכל זאת, הגיע הזמן שגם הוא יתחיל לעבוד קצת בשבילי.

אינטואיציה נשית, אינסטינקטים כלביים

הכניסה לגינת הכלבים שליד תיאטרון גבעתיים דומה קצת לכניסה לתוך חצר של בית ספר תיכון, וגם פה ההיררכיה מאוד ברורה: בגינה הגדולה, ירוקת הדשא ונוצצת הטל, זאת שמתהדרת במרחבים טריים ורעננים שכל כלב היה מאושר לרוץ בהם - מתכנסים הכלבים הגדולים. ואילו בגינה הפושטית, המטונפת והחרבה, זאת שמקושטת בעטיפות של ביסלי ובבדלי סיגריות - מתכנסים הכלבים הקטנים. כי מה, הם קטנים. זה לא שהם זקוקים למרחב.

"אני מרגישה מנודה", אני מחייכת לבחור אחד, דווקא לא רע בכלל, שבוהה בפינצ'ר הקטן שלו. "זה לא אישי", הוא מבזיק בחזרה חיוך קולגייט מפתיע, וזז קצת כדי לפנות לי מקום. הופה, אני מפזמת לעצמי חרישית, התחלה טובה. קוראים לו זיו, הוא בן 28, בהיר עיניים ושיער, איש מחשבים במקצועו. הפינצ'ר שלו, כך מתברר, הוא סוג של טעות. מישהו מכר לו אותו בתור גור, ואמר לו שזה כלב מעורב עם לברדור. הוא בנה על כלב גדול, אבל נתקע בגינה של הקטנים עם חרק קטן וחם מזג.

הוא שואל אם אני חדשה באזור, מתחנף לפונצ'ו באופן אמין למדי, ומספר לי בדיחות לא מצחיקות של אנשי מחשבים. השיחה זורמת בנינוחות והופכת לפלירטוט נעים. אמנם פונצ'ו נוהם עליו מדי פעם, אבל אני לא לוקחת אותו ברצינות. חצי שעה אחר כך אני כבר לא מאמינה שזה קורה לי; הייתכן שבניסיון הראשון נפלתי על בינגו? הייתכן שקיים בחור כל כך חמוד בגינה כל כך עלובה? הייתכן שסוף סוף פגשתי את האיש שלי? הייתכן שכל הקלישאות נכונות? הייתכן שזאת החברה שלו שפוסעת לכיווננו עכשיו ומבט רושף בעיניה? ובכן, כן. לזיו יש חברה. אותה הוא שכח לציין במהלך שיחתנו הארוכה והפלרטטנית. הכלב שייך לה, וכן, היא תמיד ידעה שהוא יהיה פינצ'ר. מה, היא סתומה?

רשמי בפנייך, לזובסקי: כשהכלב שלך שונא מישהו, כנראה שיש לו סיבה טובה. אני עוזבת את גינת גבעתיים עם טעם מר בפה, ויודעת שאני זקוקה לתיקון.

מועדון הכלבים הקטנים שמחכה לי בגינת דובנוב בתל אביב הוא בדיוק מה שאני צריכה. בפינה הצפון-מזרחית, על כר דשא מוריק ומטופח במיוחד, נוסד המועדון הזה בידי שש נשים: בלה, ניצה, עדנה, ורה, אניטה ואביבית - כולן בנות שישים ומעלה, וכולן אוחזות בכלבי מחמד זעירים וגזעיים למשעי. המצאי כולל שני יורקשיר-טריירים, שלושה כלבי תחש ושני פודלים - כולם טהורי דם וגזע, מפונפנים לעייפה, מעוטרים בקוקיות ומנשנשים ממתקי יוקרה מידי אימהותיהן החרדות. "מי צריך את הווילדע חייעס האלה", אומרת בלה ומצביעה בבוז על הצד השני של הגינה, שם ממוקמת הפינה של הכלבים הגדולים. "הם לא ראויים בכלל לפיפי ולטייני שלי", היא קובעת ומצביעה על שני כלבי תחש דשנים ורדומים, שמעוררים את חמתו של פונצ'ו הערס כבר ממבט ראשון.

אוקיי, אהבה לא תצא לי מפה, אני חושבת. אבל אז נפתח דיון מרתק בשאלה הבוערת "הכלאה בין כלבים גזעיים - כן או לא", ודעתי מוסחת. אניטה מתפארת שהכלב שלה, סוג של עטלף לבקן ואנטיפת, עלה לפחות 3,000 דולר, אבל היא התקמצנה על התעודה, כי זה עלה עוד 500. אביבית מצידה שילמה 4,500 ירוקים על הפודל הארי הדביל שלה, אבל דווקא כן התעקשה על תעודה, "כי כשאנשים מחפשים שידוך, הם רוצים הוכחה שזה גזעי".

"אבל למה גזעי?", אני שואלת את ורה. "לא חסרים כלבים חמודים בצער בעלי חיים?".

את צודקת", עונה ורה ומשרטטת בקפידה את התוחם סביב שפתיה המצומקות, "אבל ככה אני, פריק של שליטה. כשאת קונה כלב גזעי עם תעודות, את יודעת בדיוק מי יצא לך. איך הוא ייראה, מה יהיה הגודל שלו, מה האופי שלו, אפילו מתי הוא יהיה חולה. זה לא כמו שאת אוספת איזה ארחי-פרחי מהמכלאה", היא מסננת בשקט ושולחת מבט נסתר בפונצ'ו, המזרחי שבחבורה.

טוב, אני חושבת לעצמי, שמעתי מספיק. אני קמה, מנערת את שערי בגאווה, ומסמנת לארחי-פרחי שלי להתחיל לזוז. אביבית עוד מנסה להתנצל ולהזמין אותנו לשבת, אבל כבר מאוחר מדי. אני מוכנה לספוג הרבה, בחיי שכן, אבל אם יש דבר שאני לא מוכנה זה שיקראו לכלב שלי "שחור".

פה קבור הגבר

בינתיים, בצד השני של גוש דן, עידו ואני שוב נפגשים באקראי. השיחה נעימה וחייכנית, ואפילו נרשמת התקדמות קטנה אך משמעותית כשהוא מבקש שנלך יחד לדאנס-בר האהוב עלי, כי נורא בא לו לרקוד. אמנם הוא עדיין לא מבקש את הטלפון, אבל אני שומרת על אופטימיות. ואז, כמובן, הכל מסתבך.

הוא בדיוק חזר מהסופר עם שקיות גדושות, ואנחנו משוחחים בהליכה. כשאנחנו מגיעים לבניין שבו הוא גר הוא מפטיר משהו שאני מפרשת כ"רוצה לעלות לקפה?". אני אומרת שכן, בטח, ואפילו מסייעת לו לסחוב את השקיות במעלה המדרגות. אלא שלפתע משתררת בינינו שתיקה לא נעימה, ואני מבחינה בהבעת בלבול שמתפשטת על פניו. הוא מספר לי שחבר אמור לקפוץ לאסוף אותו בעוד רבע שעה, ואני מבינה את הרמז. שום קפה ושום נעליים. כנראה ששמעתי לא נכון. אחרי הכל, יש גם סיכוי שהוא אמר "שיהיה לך יום יפה". ככה זה כשאת חצי חירשת: השמיעה שלך לא רק גרועה, היא גם חצי סלקטיבית.

אני מחליטה להתמודד עם המצב באופן שקול ובוגר, פורקת את השקיות ובורחת בלי להגיד שלום. מה קרה פה? אני שואלת את פונצ'ו, שמצידו נועץ בי מבט לא פחות תוהה כאומר: "הלו, אני כלב ואת מדברת אלי". אני מחליטה לא להילחץ, ותכף ומיד מקימה קונסוליום מקיף עם כל חברותי. בתום דיון סוער סוכם שבפעם הבאה שאפגוש את עידו, אספר לו בבדיחות הדעת כיצד הבנתי אותו לא נכון, ונצחק ביחד על כל העסק. עד שזה יקרה, אני מחליטה שהגינה שברחוב הזית בקריית אונו תהיה התשובה לכל בעיותי.

חבל רק שכשאני מגיעה לשם, אף אחד לא מתייחס אלי. כ-12 נשים וגברים משוטטים על הדשא בגינה היפה, מפטפטים ומשחקים זה עם כלבו של זה, בעוד אני והכבשה השחורה מצונפים בפינת הגן. בצר לי אני מחליטה ללמד את פונצ'ו לתת יד - מה שמתברר כשגיאה גורלית, שכן הכלב מפרש את הפקודה כאישור לשכב על גבו ולפשק את רגליו לרווחה.

"זה בגלל שאת לא מציבה לו גבולות", מופיע מאחורי גבר גבוה ושחרחר עם קול בס חרוך, שצפה בנו בעיון, כך מתברר, במהלך הדקות האחרונות. הו כן, איך אני מתה על אנשים שאומרים לי איך לגדל את הכלב שלי. כמעט כמו שאני אוהבת גברים שמתנדבים לכוון אותי ברוורס. אני מתעלמת ממנו במופגן וממשיכה לשכנע את הכלב לתת לי את כפו הארורה, אבל זה לא עובד. לבסוף ניגש אליו השחרחר, איתמר קוראים לו, ודורש את ידו. הכלב, יימח שמו ופרוותו, מציית מיד.

כעת גם אני נכנעת ומתיישבת איתו לעשן סיגריה. הגינה שברחוב הזית, כך אני מבינה מאיתמר, היא טריטוריה כמעט בלעדית של כלבים ובעליהם. "יש לנו ממש הווי פה", מספר איתמר, "ובקיץ אנחנו אפילו עושים מסיבת כלבים". אני מביטה בפונצ'ו, שכפו עדיין אחוזה בידו של איתמר. לפחות הוא מחבב אותו, אני חושבת. אבל אחרי כמה שניות, כשבן זוגו של איתמר מגיע לאסוף אותו הביתה יחד עם הלברדורית המקסימה שלהם, אני מבינה בדיוק למה: ההומו הקטן פשוט זיהה את חברו לקהילה.

טוב, זה באמת השיא, אני חושבת, ומחליטה להתקפל הביתה. אבל לא כל כך מהר: עשר דקות מהבית מתעקש הכלב לעצור בגינה של מרכז עינב בתל אביב. הוא מת להשתין, כי בשלל הגינות שבהן ביקר עד עכשיו לא היה לו פנאי לעשות זאת. אני מוותרת לו כי אני עייפה, מרוקנת, מאוכזבת, ואין לי כוח להתווכח. וזה בדיוק הרגע שבו אייל תופס אותי.

"אומרים שטריירים הם הכלבים הכי חכמים", הוא פותח את השיחה בתבונה. מכאן אנחנו נסחבים לעוד 20 דקות של דיון ער על הכלב שלי, כולל חנופה כבדה שמעוררת בי חשד לא פחות כבד. גברים שווים באמת לעולם לא יתחילו איתך באמצעות חנופה ישירה לכלב שלך; הם יודעים שזה נמוך מדי. במקום זה הם פשוט ייתנו לו להתרוצץ ברקע ויתייחסו אליו מדי פעם באגביות. גברים לא שווים, לעומת זאת, ייתלו בכל אילן כדי לנסות לחלוב ממך את המספר שלך. זה אף פעם לא יעבוד, אלא אם כן את כל כך עייפה, כמוני, שאת כבר מעדיפה לתת לו את המספר שלך כי אין לך כוח לבלות רבע שעה מחייך בהמצאת תירוצים.

"אז מה, נפרדת מהחבר?", הוא שואל, ואז מבחין במבט המבולבל שלי וממהר להוסיף, "בפעם האחרונה שביקשתי את הטלפון שלך אמרת לי שיש לך מישהו". ופתאום אני נזכרת, למרבה הזוועה, שזאת הפעם השלישית שאייל מתחיל איתי בגינת הכלבים, רק שבפעמיים הקודמות הייתי מספיק נבונה להתחמק ממנו. אני הולכת הביתה, מקללת את עצמי חרישית, ומסננת את השיחות האובססיביות שלו במשך שבועיים.

צער בעלי

בלילה, בטיול האחרון לפני השינה, אני מביטה בכלב שלי, שעסוק בלנגן על עצביה המרוטים של כלבת זאב אגרסיבית שגדולה ממנו פי ארבעה. אני בוהה בו מתגרה בה שוב ושוב, לא נרתע לרגע מנהמותיה המאיימות - ופתאום מתמלאת קנאה. אומרים שכלבים ובעלים דומים זה לזה, אבל אנחנו בכלל לא כאלה. האמת, איך שלא מסתכלים על זה הוא הרבה יותר מוצלח ממני. אני חסרת ביטחון - הוא משוכנע שהוא מתת האל ליקום. אני נוירוטית ומתישה - הוא קולי ומבסוט. אני מתקפלת בקלות - הוא שש אלי קרב. אני עצלנית - הוא מפוצץ באנרגיות. אפילו השיער שלי, עיקר גאוותי הנשית, עומד בצילה של הפרווה המפוארת שלו. בשורה התחתונה אני תקועה עם כלב שרק עצם קיומו גורם לי להרגיש בלתי מוצלחת.

כשהוא מתיישב למרגלותי ומניח את סנטרו המשופם על ברכי, אני מלטפת אותו בשקט ומתפללת שמשהו משפיותו ומאהבתו העצמית ידבק גם בי. נכון, זה משפיל לגלות שהכלב שלך הפך למודל החיקוי שלך - אבל הרבה יותר משפיל להיתקל בעידו דווקא עכשיו, נניח, ולהתחיל לגמגם כיהודה פוליקר של הראפ. כי זה בדיוק מה שקורה כעת, בחצות הליל, בגינת רות.

עידו עומד מולי, יפה להדאיג, ואני לא מוכנה לזה בכלל. אני שוכחת את כל המשפטים המשועשעים שתכננתי. אני משפילה מבט כנערת חב"ד שאיבדה הרגע את בתוליה. אני ממלמלת נאום חטוף ועילג על אי הבנה משעשעת, ומקנחת בהתנצלות נבוכה ומביכה על כל מה שקרה. כשאני מסיימת אני נושאת מבט חושש אל עיניו, בתקווה לראות שם הומור והבנה - אבל מגלה בהן רק אטימות.

"מה את מתרגשת", הוא אומר אחרי שתיקה קלה. "כולה עזרת לי עם השקיות של הסופר, לא?". אני לא ממש יודעת להסביר למה התגובה הסתמית הזאת כל כך איכזבה אותי. אולי כי היא היתה כל כך סתמית. אולי כי הוא סירב לצחוק איתי על כל העסק ונתן לי להתפתל שם עשר דקות רצוף. ואולי כי היה משהו לא נדיב בלגרום לי להרגיש שאני עושה הר מעכבר. כך או כך, מהרגע שהמשפט הזה יצא לו מהפה, הקסם התפוגג באחת ואני איבדתי עניין. כי עם כל הכבוד למשיכה מינית, בחור בלי חוש הומור זה הדבר האחרון שבא לי. מה שכן בא לי, לעומת זאת, זה ויברטור חדש. דחוף.