שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    עיוורים בעזה
    מדוע פרצה האנתיפאדה הראשונה? כיצד נראים החיים בעזה? האם יש תקווה? רשמים מביקור בצד השני מאת הסופרת שולמית הראבן

    ב-8 בדצמבר 1987 התנגשה באיזור התעשייה ארז משאית (ובה נהג יהודי) במכונית ובה פועלים פלסטינים. ארבעה מן הפועלים נהרגו כתוצאה מההתנגשות ושבעה נפצעו. באותה לילה נפוצו ברצועת עזה שמועות (נטולות בסיס) כי נהג המשאית יזם את התאונה במכוון מתוך מטרה להרוג פלסטינאים. ביום למחרת פרץ גל מהומות במחנה הפליטים ג'בליה ואלפים מתושביו יצאו לרחובות והתעמתו עם חיילי צה"ל. בימים לאחר מכן החלו מהומות דומות ברחבי רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון, היתה זו תחילתה של האנתיפאדה הראשונה.

     

    במרס 1988 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" כתבה מיוחדת מאת הסופרת שולמית הראבן, בו ניסתה לפענח את הסיבות לפריצתה של האנתיפאדה. להלן קטעים נבחרים מהכתבה: 

     

    על הקיר החיצוני של אחד מבנייני השלטון הישראלי בעזה בולט למרחקים קטע מסוייד לבן, ועליו בצבעים עליזים, הכתובת: "אהבה, אחווה, שלום ורעות". כתובת יפה מאוד. יש איתה רק בעיה אחת: היא כתובה בעברית בלבד.

     

    עזה. ליל עוצר צונן. בביתו של ידיד, פסיכיאטר עזתי, בשכונת א-רמל הא מיידה. בשכונה הזאת, אומרים כאן, "אנשים עדינים, זורקים את האבנים עטופות בקלינקס". השכונה שקטה, שומעים את רחשי הים הקרוב. גמל משוטט, לועס לאט את עלי עץ התות שבחוץ. בכביש המשובש נוסע רק רכב ביטחון ישראלי ובו חיילים בקסדות ובמגיני פנים. גם אם יעבור כאן ברכב מישהו מבני משפחתי, לא אוכל לזהותו. חלק מן הרכבים הללו נוסע אל מבנה קרוב המכונה "אנסאר 2". חלקו שומר על ביצוע העוצר.

     

    קודם לכן אספו מארחי כמה אבנים קטנות שהיו מוטלות בכביש, "כדי שהחיילים לא יפרצו לבית בשתיים לפנות בוקר, יקימו אותנו בפיג'מות ויצוו לנקות". כרגע שקט מאוד. תחנת המשטרה הסמוכה נתרוקנה כליל, בתוך שעה קלה. בערב נראה שם עדיין שוטר אחד משוחח בטלפון בעצבנות. אחר כך נשארו רק האורות הגדולים, הדולקים בכל המבנה הריק. כרוז מס. 10 של אש"ף קרא לכל עובדי מערכת השלטון להתפטר. ליתר ביטחון גם נרצח שוטר אחד, למען יראו ויראו.

     

    המשחק של אש"ף ברור: ככל שתגבר האנרכיה בשטחים, כן יגבר הלחץ בפנים, כן יגדל הסיכוי למלכד את ישראל לתגובה חזקה יותר ויותר, עד שהעולם יצטרך להתערב. אבל השוטר שאני פוגשת למחרת היום, "מתפוטר" כזה, אינו אשם במשחקים של אש"ף. הוא עצוב מאוד: לא תהיה עבודה, לא יהיה ממה לחיות. המעבר בין קיום כלשהו לחרפת רעב גמורה, הוא מעבר קצר מאוד במחנות הפליטים של עזה. אבל מצייתים, אין להם ברירה.

     

    העוצר עומד להסתיים בשלוש לפנות בוקר, כדי לאפשר לפועלי הרצועה לצאת לעבודה בישראל. עזה תלויה בישראל, כלכלית, הרבה יותר מהגדה. בשלוש-ארבע לפנות בוקר, ישרכו את רגליהם אל נקודת האיסוף - אם לא ירגמו אותם באבנים. אם לא יציתו הקיצוניים שלהם את האוטובוס הבא לאספם. אם לא תהיה שוב שביתה כללית. אחר כך יסעו - למסעדות של תל אביב, לפיגומי הבניין באשקלון, לעבודות סניטציה בבורות הניקוז של גוש דן.

     

    מישהו יגיד - ערבי מלוכלך. מישהו יפלוט - צריך להרוג את כולכם. בתום יום העבודה, יחזרו הביתה. אל כמה מטרים רבועים של בטון אפור לח שעליו מחצלת ומזרון מהוה, הרוגים וסחוטים אחרי 15 שעות על הרגליים, לישון.

     

    אבל בא-רמל איש אינו צריך לקום בשלוש לפנות בוקר. רק אצל משפחה אחת דולק האור כל הלילה. אחד מבניה לא ידע על העוצר ולא הגיע הביתה. דואגים, אולי איזה חייל התעצבן ופתח באש. מסתבר שהבן נשאר במכוניתו במחסום ארז, עם עוד קבוצה גדולה של מאחרים כמוהו, מתגודדים עד תום העוצר. לא נורא. רק הטרדה אחת נוספת ולא הגרועה שבהן.

     

    זה 20 שנה חיים העזתים, המונים היום יותר מ-650,000 איש, במה שאנחנו מכנים טרטור, והערבים אומרים - השפלה. אין הדברים אמורים רק בדברים הגדולים. לא בעובדה שיושבים כאן 1,800 איש על קילומטר מרובע, בצפיפות שהיא מהגדולות בעולם. אף לא בכך ששליש מאדמות הרצועה הופקעו לטובת אלפיים מתנחלים, כולל חלק גדול של המים. אין הדברים אמורים רק בצורך "לבקש עשרה רשיונות לכל קרטון ביצים", כפי שהם אומרים. הגבלת החקלאות, הגבלת השיווק, קיצוץ הייצוא, עיכוב התקציבים, הגבלת הדיג ושעות הדיג. אף לא במיסוי שאין לו שחר או איסור עיבוד קרקעות, שגרם לכך שאין להם ברירה אלא לצאת לעבודה שחורה בישראל - וכל אחד מאלף האיסורים והחרמות שהטלנו כאן. 

     

    מדובר ב-20 שנה של טרטור רגיל, יומיומי, מטומטם, טרטור לשמו, רשעות לשמה. רשעות, שכל ממשלות ישראל בלי הבדל אדם או מפלגה, היו לה שותפות אילמות.

     

    אדם יוצא במכוניתו בבוקר ואינו יודע מה יקרה בדרך. קיים סיכוי סביר מאוד שייעצר ויצוו עליו להסיר את ארבע גלגלי המכונית, ולהרכיבם בחזרה. בהתחלה אמרו שזה חיפוש. אחר כך גם תירוץ החיפוש לא נשאר. אם יש לך מזל, יגידו לך להסיר רק גלגל אחד. מה יש לך בשקית מאחור? פיתות? לוקחים וזורקים אותן לאשפה. אינך יודע מתי תגיע למחוז חפצך. גם אם אתה רופא הממהר לבית החולים. גם אם אתה מסיע בן משפחה ללוד לתפוס טיסה או מורה לשיעור.

     

    משה דיין, עם כל מגרעותיו, ידע את חשיבות המגע בין התושב לרשות. בהתחלה נהג לבחור ולראיין אישית כל מועמד לתפקיד בכיר בממשל. אחר כך נדרדרו הדברים. מי שהיה רב"ט רכב בכפר פלוני, נעשה סג"מ בכפר גדול יותר, ובמינהל, ואחר כך מתוך אינרציה, אדם בכיר בנפה כולה. איש לא ידע מה השכלתו, איזו הכשרה קיבל לתפקיד רגיש כל כך. הוא בעיני התושבים, ישראל. אין להם ישראל אחרת. אולי רק הסוחר הבא לקנות בזול, הקבלן המחפש פועלים, המתנחל. היום במינהל משרתים גם מתנחלים.

     

    והטרטורים מצטברים. משפחה אחת חסכה מפיה ושלחה את בתה היחידה ללמוד באוניברסיטה בקהיר. מה לעשות, הנערה לא היתה מוכשרת במיוחד, ועברו כמה שנים עד שהצליחה, בעמל רב, בגיוס כספי של כל המשפחה, לסיים את התואר. לבשה המשפחה בגדי חמודות, נסעה לקהיר וצילמה את הטקס - שיהיה במה להתגאות בקרב השכנים. בשובם, במעבר הגבול, לקחו להם את המצלמה ושרפו את הסרט לנגד עיניהם. למה? ככה.

     

    סטודנטית שחזרה מלימודיה בארה"ב דרך מצרים, זכתה לקבלת פנים מעניינת מצד חיילת במעבר הגבול: זו הוציאה את כל בגדיה מהמזוודה, והחלה קוראת לחברותיה, מניחה את החולצות על החזה למדידה: "יאללה, בואו תראו איזה בגדים יקרים יש לזאת". כשהעירה לה הסטודנטית, בת לאישיות ידועה שלדעתה אין זה המקום לתצוגות אופנה, זכתה לעלבונות. שלא תתחצף, הערביה. שלא תרים פה ראש; 

     

    אדם הולך ברחוב ואומרים לו: "תעל, יא-חמאר" (בוא הנה, חמור). אדם שאינו מוצא חן בעיני הפקיד המקומי, מושעה מעבודתו לשבוע, מוחזר לשבוע, מושעה לשבוע וחוזר חלילה. כאשר כינס ראש המינהל האזרחי, בקיץ שעבר, את עובדי מערכת הבריאות ברצועה, ואחד הרופאים קם וביקש שיתייחסו לאנשים ביותר שוויוניות, ביתר כבוד - הוא הושתק מיד: שלא ידבר פוליטיקה. במשך שבוע אחר כך נקרא לחקירות. שיגיד תודה שלא ישב כמה חודשים במעצר מינהלי. עשו לו פרוטקציה.

     

    לא. זה לא הכי גרוע שיש. בוודאי שיש סבל גדול מזה. הם בעצמם אומרים: חוסיין הרג בנו יותר מכם.

     

    אני יושבת בביתה של משפחה עזתית, שארבעה מילדיה לומדים באוניברסיטאות בחו"ל והשלטון אינו מרשה להם לחזור הביתה, כי "כבר ישבו בחו"ל יותר מדי זמן". האב אומר: אתם נאצים. גם אני, גם ידידי הפסיכיאטר מוחים מיד. ידידי מסביר, ברגישות, ברצינות, שאין כל השוואה. אבל האב הזה הוא גמלאי, חי על 200 ש"ח בחודש; לא בדיוק התקציב המאפשר לרכוש כרטיסי טיסה, לראות את הילדים. את הבכור כבר לא ראה 15 שנה. הנה הוא מראה לי, בקושי קנה בחודש שעבר זוג מכנסיים מתוצרת ישראל, שנתפרו אומנם בעבודה זולה בעזה, אבל קונים אותם במחיר הישראלי הגבוה - דוגמה לכלכלה הקולוניאלית שהנהגנו כאן. אז מה עושים? יושבים בבית ובוכים, ומנשקים את התמונות שהילדים שלחו. איחוד משפחות אינו דבר שהשלטון שלנו מעודד כאן.

     

    ועוד סיפור שאינו ידוע דיו בישראל: חמישה אנשים, בזה אחר זה, מספרים לי - בלהט רב - על ביקורו של מר שמיר בעזה, זמן קצר לפני פרוץ ההתקוממות. הוא כינס את ראשי הקהילה והנכבדים לפגישה עמו. אם בכוונה, אם לאו, נתנו להם לחכות 20 דקות ברחוב, מול דלתות נעולות. אחר כך כשנכנסו ואמרו את דברם, מר שמיר לא התייחס אליהם כלל, רק אמר שישראל לעולם לא תצא מעזה. גם אם הסיפור הוגזם, הקלון נשאר. "לשם כך כינסו אותנו?" הם שואלים, "מה אנחנו, כבשים?". הכל נשבעים כאן שהסיפור הזה השפיע על הסלמת ה"אנתיפאדה": הרי הפעם לא מדובר בפקיד ממשל, המתעלל בטובים ומשכילים ממנו. מדובר בראש ממשלת ישראל. להשפלה מצידו יש משמעות פוליטית מכוונת.

     

    להמשך הכתבה - לחצו כאן  

     

    איש לא הבין שלכל מעשה יש תוצאה. שלכל טרטור, אם בבסיס טירונים, אם בשטחים, בסופו של דבר יש תגובה. וכבר לא היה נחוץ הרבה: תאונה אחת, שמועה אחת, לוויה אחת - והאנתיפאדה פרצה...

     

    שולמית הר-אבן (1931 - 2003), סופרת, משוררת ומסאית ישראלית. קולה של הראבן בספרות העברית נחשב קול ייחודי ופורץ דרך.

     

    באדיבות: ארכיון ידיעות אחרונות

     


     


    פרסום ראשון: 14.12.06, 13:33
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עיוורים בעזה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנתיפאדה - הימים הראשונים
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    לעולם לא נצא מעזה
    צילום: לע"מ
    צילום רויטרס
    עזה של ימינו
    צילום רויטרס
    מומלצים