עלובות החיים

ניח שאת שחקנית הוליוודית מצליחה. את זוהרת, סקסית ומסתורית, ומשקלך מגרד מלמטה את משקלו של רבע עוף. נניח שיש לך חיים סוערים ומוצלחים, כולל היסטוריה משותפת עם כמה גברברים מפורסמים. נניח שיש לך מועדוני מעריצים, ושאחוז נאה מאוכלוסיית העולם המערבי היה רוצה להיות את - או לחלופין להיות איתך. כל אלה נתונים שבהחלט מעלים את סיכוייך לככב על פוסטר לסרט מפורסם ובתקווה גם איכותי.

מצד שני, נניח שהיית רוצה להיות השראה לסרט שכזה. במקרה כזה נראה שהיה עדיף לך להיות אישה אומללה ודועכת. עם פוטנציאל אדיר, כמובן, אבל כזה שיוסתר היטב מאחורי שלל תסביכים, מחלות נפש, חיי נישואים איומים ואם אפשר גם אף ארוך או תספורת גרועה. אם לכל אלה תוסיפי אקט אמיץ וטראגי שבמסגרתו תשימי קץ לסבל המתמשך הנקרא חייך, זכית בעוד כמה נקודות בונוס.

"פרווה: הדיוקן הדמיוני של דיאן ארבוס" בכיכובה של ניקול קידמן, שעתיד להגיע למסכים בסוף החודש, הוא דוגמה מובהקת לקומבינציה הזאת. קידמן, שכבר עשתה אוסקר על גבו של חוטם ארוך ומראה דהוי בתפקיד וירג'יניה וולף ב"השעות", נכנסת כאן אל נפשה של דיאן ארבוס - צלמת אמריקאית שערורייתית ומוערכת. ארבוס נהגה להסתובב ברחובות ניו יורק בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת ולצלם בעיקר דמויות מאותגרות צילום - מפגרים, נכים, זונות, טרנסווסטיטים, גמדים, ענקים, פריקים של קרקסים וכאלה. היא עצמה נהגה להגדיר אותן כ"מפלצות".

קידמן ב"פרווה: הדיוקן הדמיוני של דיאן ארבוס"

בואו נגיד שמבחינתי, לפחות, מדובר בנוסחה מנצחת: גם שחקנית מצוינת, גם דמות מרתקת, מה עוד אני יכולה לבקש? ובכל זאת, הרשו לי כמה מילות ביקורת - לא על התוצאה חלילה, טרם צפיתי בסרט, על הדרך שהובילה אליה. כי מצד אחד הייתי מניחה שיוצרת מובילה עם רפרטואר חדשני ופרובוקטיבי היא בהחלט מושא ראוי לסרט. מאידך, אני די משוכנעת שסטיבן שיינברג שביים את הסרט לא היה טורח אלמלא היה יכול להלביש עליה הורים מסרסים, חיי נישואים עגמומיים ומחלת נפש. למעשה, רק הפיכתה של ארבוס לקורבן שמרד בהוריו, נחלץ ממערכת יחסים כושלת וסבל מסכיזופרניה הפכו אותה לדמות שראויה לסרט משלה. אה, ובל נשכח, היא גם התאבדה בגיל צעיר. כן, יש לנו פה מועמד לאוסקר.

שיינברג העניק פרשנות חופשית למוטיבציות היצירתיות של ארבוס, ושמועות רבות טוענות כי לא בטוח שהיא היתה חותמת עליהן. בנוסף לכך הוא העניק לה זווית אנושית ורגישה, שלפי עדויות מכרים ספק אם יש לה בסיס. ומה היא אותה זווית? האם היא קשורה באמנות או באג'נדה? לא ולא. היא כרוכה במשיכה מינית אל גבר שעיר במיוחד. מכוסה פרווה, למעשה.

מי שרע לה ועצוב לה שתמחא

העניין הוא ש"פרווה" הוא לא הסרט היחיד שמציג סיפור חיים של אישה עם דגש על מבאס. לפחות לתחושתי, לרוב הנשים שמביטות בי במבט זגוגי מבעד למסך הקולנוע נורא-נורא לא כיף. קחו למשל את התפקיד המדובר זוכה האוסקר של שרליז תרון ב"מונסטר": איילין ורנוס, זונה עם חיים אומללים שרוצחת לקוחות ומסיימת את הקריירה על כיסא חשמלי. רוצות משהו פיוטי יותר? לכו על "סילביה" עם גווינת פאלטרו - משוררת מיוסרת ונבגדת שדוחפת את הראש לתנור הגז. אם בא לכן אתן מוזמנות לקנח עם קידמן כוולף, שמטביעה את עצמה בנהר כסיום הולם לחיים מדכאים.

רגע, עמודו! לפני שמישהי פה מאשימה אותי בחוסר הבנה בסיסי של העסק, וטוענת שבלי הייסורים הדמות לא היתה שווה סרט, בואו נעשה קצת ניימדרופינג לביוגרפיות של גברים: "ריי" על ריי צ'ארלס, "סינדרלה מן" על המתאגרף ג'ים בראדוק, "הטייס" על הווארד יוז, "נפלאות התבונה" על המתמטיקאי ג'ון נאש, "למצוא את ארץ לעולם לא" על המחזאי ג'יימס מ' ברי. עכשיו, זה לא שאפשר לומר שהגיבורים האלה העבירו את זמנם בחיי מנעמים בפרברים; בהחלט לא. כמו הגיבורות שלנו, גם הגברים המדוברים סבלו ממחלות נפש, התמכרויות וחיים אישיים בלתי מנחמים בעליל. ולמרות זאת, נדמה שהשורה התחתונה של הסיפורים - גם הטארגיים שבהם - אינה מדכאת כל כך.

קחו לדוגמה את "טרומן קפוטה", סרט שאין ויכוח על כך שהוא נטול הפי אנד: קפוטה נותר שבור לב, נטול כוחות נפשיים ואנרגיות יצירתיות. רק מה, עדיין מדובר כאן בגיבור שבחר להקדיש את חייו לפרויקט מסוים, התאהב, הצליח, זכה בתהילה ובסופו של דבר שקע בדכדוך קיומי קל. נו, אז הוא חטף בלוק כתיבה והתפגר שנים אחר כך מעודף צריכת אלכוהול - האם זה באמת מדכא כמו "סילביה" שהעבירה את זמנה כעקרת בית בצילו של בעלה הבוגדני, בזמן שהיא מחכה לשווא שמישהו יקלוט שגם היא מוכשרת? האם בכלל אפשר להשוות בין נסיבות מותו של קפוטה לפינאלה המרשימה של פלאת, שדוחפת את ראשה לתנור בשעה שילדיה ישנים בחדר הסמוך?

בסופו של דבר, הביוגרפיות הגבריות לא מותירות אותנו עם התחושה הלא נעימה שמדובר בעוד קורבן אומלל של נסיבות חיים מצמיתות. לא, כל הסרטים האלה משווקים לנו תובנות מלאות השראה על עוצמתה של הרוח האנושית ועוד כל מיני בלה-בלה. וגם אם יוצא שהגיבורים בסוף נופלים על הפנים, את הדרך למטה הם עשו בכיף.

זה ייגמר בפסל

אז למה זה ככה? חלק מהבעיה הוא אולי הפיכתה של הדמות הנשית האומללה לאיזה מין הבטחה כמוסה לאוסקר. שחקניות יפהפיות ומצליחות עומדות בתור כדי לעשות תפקידי איכות שמתחילים בהדבקה של אף תותב או בשלושים קילו נוספים; איכשהו זה מה שהפך לחותמת על תעודת ההצטיינות שלהן. וניקול קידמן? נראה שהיא עושה בזה התמחות. מאז גירושיה, דיכאון הוא בשביל קידמן השחור החדש. והאמת, הוא מחמיא לה מאוד. כי מי באמת זוכרת שבשנים האחרונות היא עשתה גם את "מזימות זרות" או את "סמנתה"? בתכלס, התפקידים שהביאו לה תהילה היו של אלמנה נוירוטית ב"לידה", משוררת דיכאונית ב"השעות", מנקה מתוסבכת ב"הכתם האנושי", אמא עם עצבים רופפים ב"האחרים", וקורבן של עיירה שלמה ב"דוגוויל". החיים קשים, איזה כיף.

אז אולי זאת לא באמת אשמת הקולנוענים אלא עניין של היסטוריה, עובדות החיים ועוד דברים מכבידים. אולי באמת קשה למצוא דמויות נשיות שהותירו חותם על האנושות מבלי שהיא תטביע בתמורה את נפשן המיוסרת. רק שאני, באופן אישי, מעדיפה לראות יותר דמויות כמו "המזכירה" מסרטו הקודם של שיינברג: אף-אחת מופרעת, משעשעת וחיננית להפליא.

ולניקול קידמן הייתי רוצה להפנות בקשה פרטית: את יפהפייה הורסת עם היקפים שרגלי השמאלית יכולה אך להתקנא בהם. הייתי מצפה שתפגיני קצת יותר שמחת חיים והרבה יותר הומור. צאי מהקטע הקורבני - בחיים ועל המסך. חלאס, גברת, הקווצ'יות אינה יפה לך והבאסה לא הולמת את עור פנייך. קצת יותר חיוכים, קצת פחות מזמורי קינה, ואולי איזה תפקיד קומי הורס. ועד אז, אני מאמינה, נחגוג ביחד על החיים הקשים של דיאן ארבוס ונביא אוסקר.