"בוגד שמייצר רווחים לאויב"

באוניברסיטת אל-אזהאר קראו לו "בוגד שמייצר רווחים לאויב" כששמעו שמוחמד בראדה, סופר ופובליציסט וחוקר ספרות מרוקני, רוצה שיתרגמו את ספריו לעברית. הוא אחד מן האינטלקטואלים הרבים שהוקעו בשיתוף פעולה עם האויב רק מפני שביקשו לגשר במעט על פערי אי-ההבנה והבורות: הוא לא נרתע. והנה מגיע "כמו קיץ שכבר לא יחזור", ממואר אישי יפהפה, הזמנה למסע בקהיר של הזכרון והרומנטיקה, של תהילת העבר הזוהרת, המדומה והכתובה והחמקמקה – ומי שאינו מוקיע וגם קורא עברית, מי שלא נרתע מן הסקרנות ואינו מוותר על מסעות של מלים, כדאי לו שיקרא.

הקיץ שכבר לא יחזור הוא הקיץ של 1956. חמאד – כך הוא קורא לעצמו בכותבו בגוף שלישי – הוא נער שהגיע שנה לפני כן ממרוקו לקהיר, נישא על גליה של פנטזיה אופטימית בדבר החינוך המעולה במצרים, ועל פנטזיה רומנטית על אודות מצרים עצמה, וקהיר במיוחד: מטרופולין של אפלולית וזהרורי-אור, אוסף ענק של ניגודים צורמים, קקופוניה קולית, מעמדית, פוליטית וייצרית: הנער נכבש, מאוהב, מתרגש מקסמה – ואינו יכול לנתק את הקסם הזה מן המלים בהן קהיר מייפה את עצמה, מן השירים, ממראותיה שספג מן הקולנוע עוד בטרם דרך שם לראשונה.

בקיץ של 1956 חברו תהילת-העבר, אמיתית ומדומה כאחד, לחזיונות על אודות עתיד זוהר לא פחות: בנאומים של גמאל עבדול נאצר, בהלאמת תעלת סואץ, במלחמה שהגיעה בעקבותיה – נוצרו רגעים היסטוריים נדירים, טעוני אנרגיות של שינוי והתחדשות ערבית, של כמיהה לשוויוניות ולנצחונה של תבונה. חמאד הצעיר, חמוש בתעודת בגרות חדשה ומרשרשת, מתרגל את הניב המצרי ואת החירות היחסית של חיי-סטודנט, מחוזק בכמה תובנות ראשוניות על הקשר בין תשוקה להכחשה, יצרים וטאבו – חמאד היה עד אילם, אחד מני רבים, לאנרגיות החברתיות והלאומיות שהקיץ ההוא שחרר. ממרחק השנים הוא זוכר את החשמל באוויר, מודע לעוצמות של הפנטזיה – וגם, מאוחר יותר, לקריסה של כל אלה. "זכרונות ארגמן עם בשורה של תקווה", כך הוא מגדיר את עוצמותיו של הקיץ ההוא, ומזמין את קוראו להשתתף בתהייה, עד כמה המלים והזכרון מעצבים את דמותו של העולם בו חמאד והקורא חיים, ועד כמה ניתן, או לא ניתן, לנתק את הזכרון מן המיתולוגיה, את התקווה מן הרומנטיקה ואת קהיר עצמה מקסם המלים והשירים: של אום כולתום ומוחמד אל והאב, של נגיב מחפוז ושל כל אוהביה הגדולים.

תשוקות של שווים

בצד שיר אהבה מפוכח, מאוחר ואירוני משהו לעיר שסועה שטלאיה נפרמים לנוכח מבט חודר ומנתח, זהו גם ממואר-התבגרות אישי ופרק במסע ארוך בו חמאד מאבד את התום לטובת התבונה פעורת-העיניים, זו שנידונה להתכחש לרומנטיקה ומאוחר יותר להבין שאי אפשר בלעדיה. מטבע הדברים, בחברה מסורתית בה היחסים בין המינים טעונים כל כך והתשוקה ממושטרת היטב, ההתבגרות של חמאד כרוכה גם בחשיפת צעיפי ההשתקה, ההדחקה והצביעות מעל יחסיהם של אנשים צעירים: יש בממואר הזה תיאורים נוגעים ללב ומקוממים גם יחד של קשרים רופפים בהם גברים מגלים את מיניותם ונשים צעירות מממנות את לימודיהן, את בגדיהן במכירה עניינית ומפוכחת של גופן. ויש גם כמיהה לתשוקות אחרות, בלתי אפשריות לחלוטין במקום ובזמן בו חמאד חי: תשוקות של שווים.

בראדה מודע לחלקיות ולחמקמקות של הזכרון האנושי, ממרחק השנים ומתוך התיאוריות הספרותיות גם יחד, והוא יודע היטב כי ספרו – כמו כל טקסט אחר – אינו מסוגל לבנות תמונת-עולם קוהרנטית אחת של "מציאות". במרוקו הוא נחשב לאחד ממובילי זרם ספרותי "נסיוני" שמוותר על אחדות העלילה לטובת פאסטיש של זכרונות, הגיגים וקולות פנימיים: כך הוא עושה גם כאן, בקפיצות בזמן, בהתבוננות מאוחרת בעיר שאותה הוא ממשיך לאהוב הרבה אחר הקיץ הבלתי-נשכח ההוא, ובנסיונות לחבר לתמונת האהבה שלו גם את החרדות לגורלה של מצרים, למעמד האינטלקטואלים בה, לאלימות הגוברת בתוכה ולדיכוי הנמשך של נשים בקרבה.

בתוך קרעי הזכרון שלו תמצאו פגישות עם נגיב מחפוז ועם מי שהיתה פעם מנהלת משק הבית שלו, כשהיה סטודנט, נסיונות להתחקות אחר השינויים המפליגים שעוברים על חבריו ללימודים ברבות השנים, געגועים לאהבות שהיו פעם ונידונו לא להיות עוד: הכל טעון במבטו של אדם המאמין בכל לב בנחיצותה של הרומנטיקה כאויר לנשימה, ובהיותה של הרומנטיקה לא יותר מאשר קונסטרוקט תרבותי. אבל הראייה המבוגרת והמפוכחת לא הפכה את בראדה לנביא זעם או לציניקן. הספר הזה מלא אהבה: לא לחזיונות הגדולה של קהיר ושל מצרים, גם לא למיתולוגיה ולפולחן העבר. בסופו של דבר, הוא טעון באהבה ענקית לבני אדם ולמשוגותיהם, ומשום כך גם כשהקול הבוגר והדידקטי משתלט על הכתוב, עדיין מדובר במסע מרתק למקום ולזמן שקוראי העברית טרם הוזמנו לבקר בו. התעקשותו של בראדה על ההזמנה היא סיבה טובה להתחיל לקרוא: כישרונו באיחוי קרעי הזמן, החלום והמציאות הוא סיבה מצויינת להמשיך.