תוכנית ההתחזקות

חבל שאני לא בנאדם יותר שמח. חבל שאני מחפש כל הזמן את הבעיות במקום להתעסק במה שטוב. חבל שאני אומר שהכל טוב גם כשהרוב רע, וחבל שאני מעשן, שותה, כועס, שונא, חושב רק על עצמי, לא אוכל בצורה מסודרת ולא משקיע מספיק זמן בדברים שאני באמת אוהב לעשות. אם הייתי בנאדם יותר שמח ופחות בכיין, בטח הייתי ישן עכשיו כמו תינוק במקום לנעוץ סיגריה אחרי סיגריה במאפרה ולעשות חשבון נפש לילי מול מסך של מחשב.

דווקא היה לי שבוע מאוד שמח. הייתם צריכים לראות אותי ביום שני אחרי הצהריים, רוקד בשינקין על גג של ואן עם כיפה לבנה על הראש: בטח הייתם חושבים שאני אחת הבריות המאושרות בתבל. ואז הייתם חושבים שזה לא יכול להיות טבעי, שאני על סמים. אבל הייתם טועים. ואם הייתם פוגשים אותי בשבת שלפני עם אותה הכיפה על הראש, לפני תפילת מנחה ואחרי מנת יתר של חמין, הייתם חושבים שאני אחד האנשים הרגועים ביקום. אבל אני לא. ואם הייתם יושבים לידי ביום ראשון, הייתם חושבים שאני רעידת אדמה. אבל אין מה לעשות, לחמין יש אפטר אפקט.

טוב, זה הולך ככה: יש לי ביד ימין גלולה אדומה, שאם תיקחו אותה עכשיו צפוי לכם טיול במורד מחילת הארנב. אתם תיפרדו מהחיים הלא מספקים שלכם ותבקרו בעולם אחר עם חוקיות שונה וערכים שונים. עולם שבו תהיו מאושרים כל יום, כל היום, שבו לכל בעיה כבר מצאו את הפתרון מזמן. ביד שמאל יש לי גלולה כחולה, שאם תיקחו אותה, הכל יישאר אותו דבר, ואתם תעברו להסתכל בתמונות של הרבה כוסיות עם מעט בגדים. מה אתם בוחרים? סבבה. אחרי שנשארנו רק שלושתנו, אפשר להתחיל.

מנוחה נכונה

נסעתי לסוף שבוע בצפון. לבית קטן עם גג אדום בלב מושב מירון, בית שבו מצווה להיות בשמחה. מין יקום חלופי שבו שרים מסביב לשולחן האוכל ורוקדים אפילו כשאין ממש מקום לרקוד. בית של נ־נחים, כמו שהציבור החרדי קורא לאלה מבין חסידי הרבי נחמן מברסלב שמפיצים את תורת ה"אין יאוש בעולם כלל". יומיים אחר כך הצטרפתי אליהם גם באותה קרחנה מוכרת המתובלת במוזיקה ובקריאות "נ נח נחמ נחמן מאומן" ברחבי תל אביב. אבל זה היה רק הקינוח: העיקר היה לפגוש נ־נחים נחים. להתוודע אליהם כשהוואנים המקושטים שלהם חונים ליד הבית, וכשאין רמקולים שמשמיעים טראנס או קהל שמעודד אותם להמשיך. לברר אם באמת מדובר בדוסים שמחים ומגניבים, או שהשמחה היא רק תחפושת שמסתירה עוד מחזיר בתשובה מהמניין.

בגלל שאני כזה בנאדם שלילי, נפתח במה שהם לא: הם לא התנשאו מעלי או הטיפו לי ולא ניסו להסביר לי מה רע בעולם שלי או מה טוב בעולם שלהם. חוץ מלעשות לי כבוד ולהעלות אותי לקריאת תורה בשבת בבוקר, מעמד שלא הייתי בו מאז הבר מצווה, הם לא נתנו לי שום יחס מיוחד. זאת היתה שבת שגרתית בבית של אורי ונטע אליאב במירון, בית של אנשים צנועים שעוסקים בהפצת בשורת השמחה לעם ישראל ומארחים בשבת מפיצים אחרים. הייתי עוד אחד מהאורחים, לא מישהו שמשתיקים לידו את הילדים כשהם משתוללים. למעשה, כשיצאה השבת שיחקנו יחד כדורגל במגרש השכונתי. לא מכסחים שם, ואם אתה מפיל מישהו אז מיד כשמסתיימת ההתקפה אתה רץ אליו וצועק "מחילה, לא התכוונתי". אני לא ממציא.

והיה ממש כיף. לא רק הכדורגל: הכל. זה בטח נשמע לכם מדאיג, אבל נהניתי מהשבת הזאת. לא היו שם בחורות, סמים, אלכוהול או טלוויזיה. הסלולרי שלי היה כבוי כל השבת, ולא התגעגעתי בכלל לנפלאות הדור השלישי שלו. לא עישנתי אפילו סיגריה אחת, ובאורח פלא לא היה לי קשה עם זה. הייתי מוקף בזרים שלא שמעו על "בלייזר", ושהשיחה המועדפת עליהם בארוחת הבוקר היא באיזה מקווה טהרה המים יותר קרים, ולא הרגשתי זר (אם כי נושא השיחה באמת היה מוזר). כולם מסביבי היו חוזרים בתשובה שחיו פעם בעולם הלא שמח שלי, וערקו אל חיים לאור תורתו של רב שהלך לעולמו אי שם בתחילת המאה ה־19 באוקראינה. היה לי כל כך טוב איתם, שחשבתי — וזה בטח נשמע לכם ממש מדאיג — שאולי כדאי גם לי לזנוח את הבלי העולם הזה, ולחצות את הקווים לאותו מקום שאליו הלכו כל החוזרים.

חשבתי עליהם הרבה מאז, על החוזרים הגדולים כמו אורי זוהר, ועל מתחזקים כמו מאיר אריאל עליו השלום ואהוד בנאי עליו הברכה. חשבתי שאם הם מצאו משהו בחיקה החמים של הדת היהודית, אז בטח גם אני יכול למצוא. אני יודע שזה נשמע כאילו שטפו לי את המוח במים של הבבא סאלי במושב הקטן שצמוד לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל באמת מצאתי היגיון בצורה שבה התנהלו הדברים בשבת הזאת. היה שם איזון נעים בין מטלות לצרכים. אפילו התעוררתי מוקדם כדי להתפלל, וזה כשלעצמו נחשב בעיני לנס.

אתם מבינים, אני בנאדם עצל שלא יכול למצוא שום סיבה הגיונית להתעורר לפני זריחת השמש. כל מי שמכיר אותי יודע שלפני תשע אסור להתקשר אלי, ושאחר כך — למרות שאני מגלה סימני עירנות — לפחות עד 11 אין עם מי לדבר. אנשים שמתעוררים מוקדם חשודים בעיני, כי אני מניח שהם הולכים לישון מוקדם, ומכאן אני מסיק שאין להם חיים. אבל באותה שבת התעוררתי מוקדם. קמתי כמו כולם לתפילת שחרית שתוזמנה כך שאת "שמע ישראל" אמרנו בדיוק כשעלתה השמש מחוץ לבית הכנסת. הצלחתי להתעורר מוקדם יותר מהשעה שבה התעוררתי בטירונות, כי מיד אחרי הזמירות והריקודים שחתמו את ארוחת הערב הדשנה, הלכתי לישון. כן, כמו בנאדם שאין לו חיים. השעה היתה בערך עשר, ובהיעדר טלוויזיה, בחורות או אמצעי בידור אחרים, מצאתי את עצמי לבד במיטה, בחדר חשוך שאסור להדליק בו את האור — ובאורח פלא גם הצלחתי להירדם.

מיד אחרי קריאת שמע של שחרית התיישבנו לאכול את הקיגל המסורתי של שבת בבוקר. לאכילת הקיגל, שהוא ארוחת הבוקר הכבדה ביותר שעיכלתי מימי, יש מטרה אחת — לשגר אותך חזרה למיטה כדי שתישן עד שיעירו אותך לארוחת הצהריים. כך מקיימים למעשה שתי מצוות שבת חשובות ביותר במכה אחת: אכילה ושינה. כמו שכתבתי קודם, איזון נעים.

זה לא היה רק האוכל או השינה או התפילות שנערכו בבית הכנסת הצנוע שבחצר הבית. זאת היתה האווירה השמחה, או שאולי המילה הנכונה היא משועשעת. לפעמים המתפללים התחרו ביניהם מי שר את התפילה בקול יותר רם. לפעמים הם נתנו לאילן, החזן מירושלים, לנגן את התפילה בניגון האשכנזי שלו, והוסיפו קולות. ביום שישי, אחרי כניסת השבת, הם רקדו ושרו במעגלים מסביב לבית הכנסת, ובארוחת הבוקר גם רצו מסביב לשולחן דאחקות על דוסים ועל גיידמאק.

אבל מתחת לשירים, לשמחה, לקפיצות ולריקודים, מצאתי שם שקט. מין שקט כזה שיכול להגיע רק אחרי שמישהו אחר כבר החליט בשבילך מה סדר היום, מה מותר ומה אסור. מין מנוחה אמיתית שלא מצאתי בשום צימר עם ג'קוזי, ובשום סוף שבוע רגוע או פרוע בעיר.

אה קוז'אק מומנט

את מה שעושים האנשים האלה במהלך השבוע אנחנו רואים בכל הארץ: קבוצות של קרחניסטים צעירים, חמושים בפאות ובכיפות לבנות, שמסתערים על רחובות של ערים מנומנמות ומעלים חיוך על פני העוברים ושבים. זאת בעצם כל התורה על רגל אחת: רבי נחמן טען שהיהדות לא צריכה להיות נחלתם הבלעדית של החרדים לשם השם, שהוגים בתורה יומם וליל. היהדות, אמר הרבי, צריכה לפנות גם למי שעסוק בחרדות ארציות יותר, כמו למשל החרדה המפורסמת שתוקפת אנשים עם מינוס בבנק כשמתקשרים אליהם ממספר חסוי. והדרך הטובה ביותר לקרב אנשים ליהדות היא לעורר בהם שמחה. השמחה מגרשת את החרדות, הדיכאון והייאוש, פותחת פתח להסתכלות חיובית על העולם — ונותנת סיכוי להמשיך עם החיוביות הזאת עד הסוף.

נראה שיש בזה משהו, כי אצלי הצטברה במהלך השבת כל כך הרבה חיוביות, שלא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר להוציא אותה מהסיסטם מאשר הצטרפות לאחת מניידות ההפצה שלהם למסע התעוררות ברחבי תל אביב. פגשתי אותם ביום שני אחרי הצהריים ליד מגדלי עזריאלי, מתפללים ערבית מסביב לוואן שכתוב עליה בענק נ נח נחמ נחמן מאומן. כששאלתי את המבוגר האחראי א' לאן נוסעים, הוא הסביר לי שאף פעם אין תוכנית מדויקת. "נוסעים בהשגחה", הוא קרא לזה. לפעמים זה מסתיים ממש בלילה, כשהם מחלקים ספרים וקמעות בברים, ולפעמים סוגרים את הבסטה מוקדם. זאת התנדבות, לא עבודה.

א' התיישב במושב הנהג, מישהו צעק אל המיקרופון "ערב מבורך תל אביב", ודגדוגים של טראנס התחילו להציף את הרחוב. כשהבאסים הצטרפו לחגיגה, החבורה הנ־נחית ואני כבר רקדנו לפני, מאחורי ומעל הוואן בדרך לרמזור שמוביל לדרך קפלן. את הפקק של אחרי הצהריים מול הקרייה בילינו במחולות בין המכוניות, ובחלוקת ספרים, עלונים, קמעות ועותקים של "התיקון הכללי". חיילים, אזרחים, הולכי רגל ואפילו נהגים שנתקעו אחרינו בפקק והפסידו רמזור שלם, חייכו, שלחו ידיים מהחלונות וסימנו להגביר. כשהרמזור התחלף לירוק, כולם קפצו בבלגן יעיל לתוך הוואן הנוסע ואספו אוויר עד העצירה הבאה.

באבן גבירול כבר הייתי באופוריה: לא הפסקתי לרקוד גם כשאת הטראנס החליפה מוזיקה חסידית. אחד מהנחמנים הצעירים רקד בין המכוניות וצעק "יאללה חפירות, סוף העולם, אחרית הימים!", ואני רקדתי אחריו כאילו הודיעו ברמקולים שביטלו את מחר ושבגינות סחרוב יש עומסים כבדים בגלל חמור לבן.

המסע נמשך לשינקין, לשוק הכרמל ולרחוב הירקון, ואז חצינו את בן יהודה במורד רחוב גורדון כשברקע מתנגן טראנס עם הקלטה ישנה של "הסבא" (ונדבר עליו בהמשך) שמתגלגל מצחוק וממלמל "אני נ נח" (ואתם יודעים את ההמשך). כמה נחמנים רקדו מחוץ לניידת, על הכביש, על הגג, על המדרכות — ואז הבהוב כחול. עוד ניידת, אבל עם צלילים אחרים.

"תעצור בצד", ציוותה שוטרת תקיפה ונחושה עם שפם קטן, ואז השמיעה את המשפט ההוא שאף פעם לא כיף לשמוע: "תכבה את המוזיקה ותן לי רישיונות בבקשה".

המסיבה נגמרה ברגע, החיוכים נמחקו בשנייה. צוות החפירות הארכיאולוגיות עבר מיד לתפילות חרישיות. א' יצא מהרכב ודיבר אל ליבה של השוטרת. מאוחר יותר יבואו התנצלויות, הסברים, שכנועים ותחנונים שכל אחד מנסה כשהוא נתפס, וגם כאלה שרק נ־נח יכול. בסוף, אחרי רגעים ארוכים ומתוחים, יישלף נשק יום הדין שהוכיח את עצמו במפגשים קודמים עם כוחות הרשע: התמונות שבהן יושבי הניידת עושים שמח עם הסדירניקים על גדר המערכת בימים הראשונים ללחימה בלבנון.

אבל גם התמונות לא עזרו. א' חזר לרכב אחרי רבע שעה עם פרצוף של תשעה באב, ודו"ח ארוך כאורך הגלות שכולל הוראה להורדת הרכב מהכביש בתוך 24 שעות ואיום בשלילת רישיונו, שממילא נמצא על תנאי בגין עבירות דומות.

אני לא בטוח שעברה דקה מאז ש־א' חזר מהניידת לניידת עם הדו"ח והבשורות המרות ועד לרגע שבו כולם התחילו לצחוק. לצחוק על השפם של השוטרת (איך עושים את הנקודה פסיק הזה? או, הנה; ככה; מגניב, אף פעם לא השתמשתי בזה); לצחוק על שלל הטיעונים שנשלפו במהלך המפגש עם החוק; לא משנה על מה, פשוט לצחוק. כי אין מה לעשות, מצווה היא מצווה. מוכרחים להיות שמח.

תפוס או אין תשובה

העולם שאנחנו חיים בו רחוק מאוד מלהיות שמח. התרבות שלנו דורשת מאיתנו יותר דברים שמקשים עלינו, ומעניקה לנו פחות דברים שעושים לנו טוב. החדשות הטובות הן שאותה מערכת שיושבת לנו על הראש ומונעת מאיתנו להצמיח כנפיים של מלאכים גם מייצרת לנו פתרונות יעילים כמו ציפרלקס, פרוזאק, רסיטל ושאר כדורים קטנים עם שמות טיפשיים שפותחים איזה ברז במוח שגורם לנו לא להרגיש רע עם זה שאנחנו אבודים באיזה מטריקס שיצא משליטתנו.

לנ־נחים אין פרוזאק: יש להם פתק. ואפילו לא מרופא, אלא מהרב ישראל דב אודסר, המכונה "הסבא" (או — הפתעה — "בעל הפתק"). מספרים שבשנת 1922 קרה נס לסבא, שהיה אז אברך צעיר: הוא מצא בטבריה פתק שלפי האמונה נכתב על ידי רבי נחמן בכבודו ובעצמו, שנקבר 112 שנה לפני כן באומן שבאוקראינה. בפתק פנה הרבי המנוח לחסיד הצעיר, והפציר בו לצאת מהייאוש שבו שקע. במקום חתימה הוא השתמש במשחק המילים נ נח נחמ נחמן מאומן. בערוב ימיו חשף הסבא את הפתק, ויצר למעשה את הפלג הברסלבי עם הסיסמה המגומגמת. אגב, בבדיקות שנערכו לפתק התגלה שהוא נכתב בתקופה שבה נמצא, ולא 112 שנה קודם לכן. אבל זה לא הרס לאף אחד את האמונה או את השמחה.

אז כן, בתשובה לשאלתכם או בעצם לשאלתי, הם באמת שמחים ובאמת רחוקים מהייאוש שבו שקענו כולנו, ממש כמו שהרבי ציווה. אבל בסופו של דבר זה לא מנע ממני להגיד להם יפה שלום ולקחת את הגלולה הכחולה.

למה לפרק את הרוגע ולא לתת לרוח הזאת לקחת אותי חזרה, אל התשובה? יש הרבה סיבות, אבל היחידה שאני יכול לנסח לכדי משפט קריא היא שמשהו בי אומר לי שלא מיציתי (בינתיים, רבי, בינתיים) את מה שיש לי להרוויח מהטיול הזה שנקרא "החיים שלי עד כה", ושאני לא מוצא שום טעם להתחיל את הטיול מחדש במקום אחר. אבל עכשיו אני לפחות מבין איך מישהו שמיצה — או לא התחיל — את הטיול של החיים שלו, בוחר לטייל דווקא שם.