שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הנידונים למוות
    מתי בוטל עונש המוות על רצח במדינת ישראל? כמה רוצחים הוצאו להורג בשנים לפני כן?

    השנה היא 1950. באחד מבתי הכלא של מדינת ישראל הצעירה יושבים חמישה אסירים, חובשי מצנפות אדומות, בתאים מבודדים וקרים, וממתינים להחלטה הגורלית - האם יזכו לראות את אור המחר או שמא יאבדו את חייהם תחת לולאתו של התליין? השבוע במנהרת הזמן נחזור אל אותם ימים נשכחים, בהם נמצאו בבתי הכלא בישראל נידונים למוות. 

     

    מחכים לחבל הצלה

    "לדעתי עונש מוות הוא מוסר אנושי יותר מן המאסר. עונש מוות ממית בן רגע ואילו מאסר עולם – לאט לאט. מי הוא איפוא תליין אנושי יותר?"

    מתוך "משאל עונש המוות" ידיעות אחרונות, אוגוסט 1950

     

    כמה וכמה ירושות הותיר שלטון המנדט הבריטי מאחוריו במדינת ישראל. אחת הקודרות שבהן היתה נוכחותו של עונש המוות במשפט הפלילי: בתקנות המנדט שאותן אימצה המדינה היהודית כתשתית לחוקיה, נקבע כי דינו של אדם אשר הורשע ברצח הינו מוות, ובהיעדר חקיקה אחרת נותרה קביעה זו בתוקף גם במשפט הישראלי.

     

    קיומו עונש המוות במשפט הפלילי לא זכה להסכמה כוללת, וכבר לאחר הקמת המדינה נמצאו מנהיגים ואישי ציבור אשר סברו כי לא ראוי למדינה היהודית לגזור עונש כזה. בהתאם לעמדה זו, הגישה ממשלת ישראל ב-1949 הצעת חוק שעניינה ביטול עונש המוות. נראה היה כי קיצו של עונש המוות קרב ובא, אולם במהרה התברר כי לצד התומכים בחוק ישנם לא מעט כאלה המתנגדים לו. אל מול המחלוקת הסוערת אשר איימה לפרוץ סביב סוגיה הרת גורל זו, החליטו הפוליטיקאים הישראלים לנקוט בצעד שהפך שנים לאחר מכן פופולרי למדי - דחיית ההחלטה. כפועל יוצא של גישה אמיצה זו החליטה הכנסת על העברת הצעת החוק לוועדה המתאימה, שם נותרו דפיה שוכבים כאבן שאין לה הופכין.

     

    למרבה הצער, התברר במקביל כי החיים אינם ממתינים למהססים. גזירת עונש מוות לא נותרה בגדר איום לא רלוונטי, שכן גם בשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו מי שבחרו ליטול בידיהם את חייהם של בני אדם אחרים. ומכיוון שהחקיקה קיימת והרשעות ברצח נתקיימו גם הן, לא היה זה פלא כי כבר ב-1950 נספרו שבעה רוצחים אשר דינם נגזר למות בתלייה.

     

    עניינם של הממתינים לעמוד התלייה גרם מבוכה לא מעטה למערכת המשפט - כיצד ניתן להוציא לפועל את גזר הדין, כאשר מנגד דנה הכנסת בביטולו? אולי היה זה הלב היהודי הרחמן או חוש צדק מפותח. כך או כך, הוחלט כי על אף שהעונש סופי ומוחלט, לא ייתלו הנידונים למוות עד אשר תכריע הכנסת בעניין.

     

    מאחורי הסורגים

    "אני בעד ביטול עונש המוות, אפילו במקרה של בגידה. לכל היותר ניתנה לאדם הסמכות להרוג בעלי חיים נחותים ממנו בדרגה, אך לא אדם בדרגתו".

    מתוך "משאל עונש המוות" ידיעות אחרונות, אוגוסט 1950

     

    במרס 1950 נשלח זאב אלתגר, כתב "ידיעות אחרונות", לבית הכלא, על מנת לחקור בעניינם של הנידונים הממתינים להחלטת המחוקק. להלן קטעים נבחרים מכתבתו (בעלי רגישות לאי תקינות פוליטית, נא להתרחק מהמסך):

     

    "בעוד חודש ומחצה תחוג המדינה את יום העצמאות השני. ביום זה ייחתך גורלם של חמישה מאזרחי הארץ שמצנפת המוות האדומה כבר חובשת את גולגלותיהם. במשך שנתיים אלה נידונו בארץ שבעה אנשים למוות בתלייה. שבעה היו. שבעת יצורי חבלה, שגם ליבם הרחום של שופטי ישראל לא יכול היה להמתיק את דינם. שבעה היו. שישה ערבים ויהודי אחד. ארבעה מהם נשואים ובעלי משפחות. ליהודי האחד, העומד בצל התלייה, נשארו בביתו 12 ילדים, אישה ואם.

     

    למרות שבתקן של בתי הסוהר לא מופיע עדיין התיאור של תליין, הרי הנדונים למוות עוברים עתה את כל הפרוצדורה כאילו היה כבר תליין. עד לחדר התלייה, אין כל הבדל בין השפוטים לפני שלוש שנים, לבין השפוטים עתה. מתוך השבעה כבר נחונו שנים. נשיא המדינה חנן שני ערבים והחליף את פסק דינם החמור למאסר עולם. שאר החמישה מצפים עתה לחנינת הנשיא או להחלטת הכנסת בדבר קבלת חוק לתליית רוצחים.

     

    הגעתי לבין כתלי בית הסוהר, כדי לשוחח עם אדם שצל התלייה הורד זה עתה מעל ראשו. האזרח הראשון במדינת ישראל שקיבל חנינה. היה זה הערבי הראשון בהיסטוריה שחונן על ידי נשיא יהודי... 'אני מתחרט על מעשי', הוא משיב על שאלותי, ופסוקו הבנאלי מגעיל בקולו המלאכותי ובשקר דיבורו. מתוך חמשת רגעי השיחה היה ברור שרוצח זה איננו מהרהר כלל על מעשיו.

     

    היהודי היחידי העומד בפני עמוד התלייה הוא דנוך הקצב. למרות ששום בית דין לא מצא לנכון להקל על עונשו, הרי לפסק דינו רצופה המלצה להתחשב בשנים עשר ילדיו שנשארו בבית. שונה הוא מצבם של ארבעת הערבים ששום המלצה לא צורפה לפסק דינם. הם מבודדים מכל אדם ורק מלצרי הכלא עומדים איתם במגע, בשעה שהם מביאים להם את מזונותיהם. למרות שמצנפת המוות כבר חבושה לראשם, לא היסס לפני שבועיים אחד מהם להכריז על שביתת רעב, על שאין מספקים לו בננות לארוחת בוקר. אכן, תליין עדיין איננו קיים בישראל, אבל חוק נידונים למוות כבר קיים, ולפי חוק זה יש לספק לכל נידון למוות את דרישותיו.

     

    רציתי לשוחח גם עם חמשת הנידונים למוות, אך מבוקשי לא ניתן לי. ראיתים רק מבעד לסורגים, כשהם מביטים בעיניהם המימיות אל החצר. היו אלה עיניים רגילות של ערבים. גם עיניו של היהודי האחד לא חרגו מן המסגרת הרגילה. הם עמדו והרהרו. עמדו והסתכלו מבעד לחלון".  

     

    עדיין מחכים

    "שר האומה הטיל עלינו תפקיד כביר בתקופה הנוכחית: לקבץ גלויותינו ולהגביר את כוחנו ולא להמעיטו. לכן יש לשלול את עונש המוות, שיקפח חיי אדם בישראל. ומלבד זאת - כיצד יניח לנו מצפוננו הלאומי לקיים תליינים על אדמת ציון?"

    מתוך "משאל עונש המוות", ידיעות אחרונות, אוגוסט 1950

     

    השנים עברו ועניינם של הנידונים למוות נותר תלוי ועומד. למרות הביקורת הציבורית אשר הועלתה מעת לעת בנושא, המשיכו המחוקקים בדחיית ההצבעה על החלטת החוק לימים טובים יותר. בספטמבר 1953 פירסם יוחנן לוי, כתב "ידיעות אחרונות", כתבה מיוחדת ובה סיקור ביקורו בתא הנידונים למוות בכלא תל מונד. להלן קטעים נבחרים מן הכתבה:

     

    "להבין לרוחו של אסיר... אין זה מן הדברים הפשוטים. קל יותר לחדור בעד גדרות התיל וחומות הבטון של מבצר המשטרה מאשר לחדור לנשמתו של אסיר הכלוא לשנים או לעולם בתא צר, ולנחש את המתרחש בה. בתא הנידונים למוות, למשל, עוסקים באמנות. אינני מבקר אמנות ולא אוכל לחוות דעה על טיב יצירותיו של יעקב מזרחי, הרוצח הירושלמי, ששני הרוגים מאחוריו ועמוד תלייה לפניו. אך נדמה כי גם המבקרים האמנותיים יסכימו שיש 'משהו' ביצירתו. כי במה עוסק אותו שומר לשעבר, שגילה נטיות אמנותיות בבית הסוהר? הוא בנה אוניית קרב גדולה ומושלמת, אנייה דווקא, סמל הדרור והמרחב, שחסר לו בתאו. לידה בנה גם מבצר של ימי הביניים. מבצר שחומות חומות סביבו, והיציאה ממנו קשה כקריעת ים סוף או כיציאה מבית הסוהר.

     

     מזרחי וחברו הערבי, שרצח סוחר בקר יהודי ליד אשדוד ושדדו, נהנים גם מדי בוקר מטיול בחצר הקטנה, כשהם מרותקים זה לזה.

     

    מלבד שני תענוגות אלה, עבודת הקרטונז' והטיול, חדגוניים חייהם עד מאוד והם מבלים ימים משעממים וארוכים בציפייה להחלטת הכנסת: בעד או נגד עונש המוות. ככל האסירים הם אופטימיים ומייחלים לביטול עונש המוות. גם אם אין הם מרוצים מהתנאים בבית הסוהר, אין הם מספרים על כך. אולם אם נזכור את דברי האסיר המשוחרר ליד כתלי הכלא, נבין כי על דבריו של מי שנתון בין הכתלים - אין לסמוך". 

     

    אחרית דבר

    השלטת חוקי התורה בעניין עונש מוות תציל אותנו מפקפוקים והיסוסים. ביטול עונש מוות יחזק רק את ידי הרוצחים ומי יודע אם לא יבואו עוד ויטענו שמאסר עולם גרוע ממוות ולכן יש לסדר גם את משפחתו של האסיר בבית הסוהר ולהבטיח להם את כל הנוחיות הדרושות".

    מתוך "משאל עונש המוות" ידיעות אחרונות, אוגוסט 1950

     

    בפברואר 1954, חמש שנים לאחר שהועבר לוועדה, אישרה הכנסת לבסוף את חוק תיקון דיני עונשין - ביטול עונש מוות על רצח. מלבד לגבי עבירות מסוימות המפורטות בחוקים הבאים: החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם (1950); החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (1950), חוק העונשין (סעיפים 96 - 97) פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה (1977) וחוק השיפוט הצבאי (1955).  מאז קום המדינה, הוצא לפועל עונש מוות בישראל פעם אחת בלבד – במשפטו של הפושע הנאצי, אדולף אייכמן.

     

    יש לכם סיפור מרתק לחלוק? נזכרתם בפרשה ישנה?  

    כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

     

     עוד במנהרת הזמן

      

    רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן

     


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הנידונים למוות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דפנה טלמון
    חבל תלייה, ירושה מהבריטים
    צילום: דפנה טלמון
    צילום: איי פי
    עיניים רגילות, מי היה מאמין
    צילום: איי פי
    למה להחליט, אם אפשר לא?
    צילום: סבסטיאן שיינר
    הדרך האמריקאית
    צילום: גטי אימג' בנק ישראל
    מומלצים