כלא הוא לא הפיתרון
כדי למגר את האלימות המשתוללת, יש לראות בה בעיה חברתית - ולא להסתפק בהגנה על הקורבן
מפגש עם אלימות לסוגיה הוא מנת חלקנו בכל שעות היממה - ברחוב, בבית-הספר, בעבודה ולעתים אף במקום השמור ביותר, בבית. חלק קטן מאיתנו, ששפר עליו מזלו, נפגש עם הרוע רק באמצעות הכתבות הזועקות לשמיים אודות קורבנות חסרי אונים שנפגעו מאדם מזדמן, חבר לספסל הלימודים, נהג עצבני שירד מהרכב כדי "לחנך" נהג אחר או בן משפחה. התגובה הראשונית לרוע המופנה כלפינו היא הניסיון להרחיקו כמה שאפשר. כך גם פועלת החברה - היא מנסה להרחיק את הפוגע דרך סנקציות נגדו, שהחריפה שבהן: תקופות קצובות מאחורי סורג ובריח.
החברה לא מבדילה בין מעשה הפגיעה לבין האדם הפוגע; היא מתייחסת בבוז ובמשטמה לאותם אנשים ומבקשת להעניש, להרתיע ולנקום. בתי הכלא עמוסים לעייפה בעברייני החוק האלימים, כשזהו אמצעי לגיטימי ולעתים הכרחי להתמודדות עם התנהגות הרסנית, המאיימת עלינו כפרטים וכחברה בריאה ובטוחה. אך האם מדובר באמצעי יעיל לטווח הארוך להתמודדות עם בעיית האלימות? לא אחת שבים אותם עבריינים לאחר כליאתם לסביבתם הטבעית: האב או האם המכים חוזרים לילדיהם, הנער האלים - לשכונת מגוריו, הגבר המתעלל - לבת זוגו או לזוגיות חדשה, שבתוכה תשחזר עצמה האלימות שוב. מעגל האיבה והאימה לא ייעצר, עד להרחקה הבאה.
בבתי הסוהר, בשירותי המבחן, במרכזים למניעת אלימות, בלשכות הרווחה ובכל גוף טיפולי העוסק בכך, מחויבים העובדים הסוציאליים להפריד בין מעשה הפגיעה (שאותו בהחלט יש להוקיע) לבין האדם הפוגע. אנו מחויבים לראות מבעד לרוע על מנת לנסות ולחולל את השינוי; להתקרב ולהבין את מה שעומד מתחת להתנהגות האלימה וההרסנית, למנוע את הישנותה - ובכך גם להגן על קורבנותיה.
במפגשים שבהם מתאפשר דיאלוג משמעותי עם הפוגע המבקש לעשות שינוי, אנו פוגשים לא אחת באנשים שננטשו בצמתים משמעותיים בחייהם - יש מי שנפלט מהמשפחה, ממערכת החינוך, ממעגל העבודה או ממסגרות שונות בהן ניסה להשתלב. אנו נתקלים במצוקה גדולה של הפוגעים, בחוסר אונים ובכאב גדול, החבויים עמוק-עמוק מבעד להגנות, הכעסים ותחושת החריגות, שפותחו לאורך השנים. במהלך ההליך הטיפולי, ניתן להרגיש בחרטה ובכאב האמיתי של התוקף על ההרס שגרם לאחרים, כשפעמים רבות הקורבנות הם האנשים הקרובים ביותר אליו (בני זוג, הורים וילדים). במקרים רבים אנו נתקלים בהכרת תודה מצד התוקף על כך שחדרנו מבעד לסטיגמת "המפלצת", ואפשרנו גם לו להיזכר ולדעת שהטוב קיים בתוכו, ויש באפשרותו לקחת אחריות על חייו, להיטיב עם האחרים ולא רק לזרוע הרס ולהשליך את הרוע מתוכו אל זולתו.
השינוי המיוחל אינו יכול להתרחש רק באמצעות העובדים הסוציאליים. התערבותם הפרטנית היא מקומית ומוגבלת ביכולתה להשפיע על מעגלים נרחבים יותר של התוקף - המשפחה המפורקת, הסביבה העבריינית, מערכת החינוך שפלטה אותו, היעדר עבודה, מצוקת דיור וכדומה. על המדינה להכיר בבעיית האלימות כבעיה חברתית ובצורך בטיפול בתחום זה לא רק באמצעות ההגנה על הקורבן, על-ידי הרחקת הפוגע, אלא גם באמצעות טיפול בפוגע עצמו. המערכות הסוציאליות והחינוכיות השונות חייבות לחבור יחדיו ולהשקיע משאבים כלכליים ואנושיים, כדי שהסיוע יהיה ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית. תחושת רווחה, סיפוק ויכולת היא המפתח לשינוי; היא הבסיס לצמצום האלימות או כל התנהגות פוגעת אחרת, ולהגברת תחושת הביטחון האישי והחברתי.
יש לנו מחויבות לראות את האלימות כבעיה חברתית, ולא רק אישית או אישיותית של הפוגע. את האלימות יש להבין כסימפטום למצוקה אישית וחברתית, ולא רק להתעסק עם התוצאה, קרי: הרוע המופנה כלפי החברה והפרטים בה. האם יש סיכוי שנוכל כחברה לראות גם מעבר לרוע? האם נוכל לראות במעשה הפגיעה סימפטום לבעיה אישית וחברתית עמוקה יותר? האם נוכל להרשות לעצמנו לראות בפוגע אדם הזקוק לעזרה, המונע מחסכים חברתיים שפוגעים בדימויו העצמי ומשפיעים על הדרך ההרסנית שבה "בוחר" להיות במגע עם הסביבה?
הכותבת היא עובדת סוציאלית וקצינת מבחן למבוגרים
להבדיל בין פגיעה לפוגע
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
