יתומים בקרב על החינוך
התרמית של חוק-חינוך-חובה-חינם הגיעה לממדים בלתי נסבלים. אז לאן נעלמו ההורים כשילדיהם שבתו?
זו הייתה שביתה קטנה ומתוקה, שהתפוגגה בשקט מופתי ולא עשתה שום כותרת. זו הייתה המוצדקת שבשביתות, והיא לא הצליחה להזיז דבר. ביום רביעי, לראשונה בתולדותיהם, נאבקו תלמידי בתי-הספר התיכוניים למען תקצוב נאות יותר והוגן יותר של חינוכם. "כנס שדרות לחברה" תמך בהם, משרד החינוך איים קצת - אבל מאות אלפי צרכניה הסמויים של מערכת החינוך שתקו. שוב שתקו, צריך לומר.
הוריהם של התלמידים האלה, של כל התלמידים הנשלחים מדי בוקר אל תוך המערכת, הם שהיו צריכים להתייצב בהמוניהם עם ילדיהם ולהעצים את קולותיהם בתביעה נחרצת לשינוי. משבחרו שלא לעשות כן, שוב הוכיחו שלהיות הורה לתלמיד בישראל פירושו לכופף את הראש, לפתוח את הארנק, לנאץ את המערכת בשקט - ולא לעשות דבר כדי לשנותה.
בשני העשורים האחרונים הצליח משרד החינוך לקנות את שתיקתם הצייתנית של הורים באמצעים מתוחכמים למדי: לכאורה, בכל בית-ספר יש למעורבות ההורים משקל גבוה מכפי שהיה לה בעבר, ולכאורה הם יכולים לעצב תוכניות לימודים ייחודיות, לברוא עבור ילדיהם חממות קטנות ואיכותיות (ויקרות) ולהרבות בפעילות משותפת עם התלמידים. אפילו "לצ'פר אותם בפיצה לארוחת עשר", כפי שהתבטא מנהלו של בית-ספר אחד, בו הופקעו ציורי ילדים מידי המציירים שהוריהם לא שילמו תמורת הזכות לצייר. כל זה אפשרי, אבל כל זה נעשה במחיר ההתבוננות בתמונה הכוללת. למי בכלל יש זמן וסבלנות להתבונן בה?
תביעותיה של המערכת על כיסם, זמנם וסבלנותם של הורים מעורבים שוברות מדי שנה את השיאים. חייהם של רוב ההורים הללו הם מרוץ בלתי פוסק אחר תלוש המשכרת הבא והזמן האבוד, ונחמה קטנה נמצאת להם בקיומה של חממה פרטית לתלמיד הפרטי שלהם. אבל כשחושבים רק על החממה, לא חושבים על האינטרס האמיתי של כל הורה במערכת חינוך הגיונית יותר, בטוחה יותר, איכותית יותר ועשירה יותר במשאבים - כאלה שיאפשרו גם מיגון הולם לתלמידים וגם לימודי ליבה רציניים יותר, גם חינוך לסובלנות וגם חינוך למצוינות.
האינטרס הזה נובע מהעולם שהורים מתאמצים לברוא לילדיהם, וזהו עולם שאינו נתחם בשערי בית-הספר האחד אותו הם מכירים היטב. כדי שילדים יגדלו להיות בני-אדם ואזרחים טובים יותר בחברה טובה יותר, נחוצה מחשבה על מה שמצפה להם אחרי שיעברו בשער בפעם האחרונה, ויפגשו בעולם האמיתי. אילו שאלתם הורים, ודאי היו מסכימים שבעולם האמיתי, רצוי שילדיהם יפגשו ילדים שגדלו אף הם בחממות איכותיות; רצוי מאוד שפערי ההשכלה בקבוצת השווים של בניהם לא יהיו גדולים מדי; ורצוי עוד יותר שכולם ידברו בשפה אחידה נגד אלימות ונגד גזענות, ושכולם יהיו בוגרי מוסדות בהם נעשו כל המאמצים הראויים כדי שזה יקרה. הרי הילד הפרטי של ההורה הפרטי לא יתנהל בעולם הגדול לבדו; לצידו יהיו המוני אנשים צעירים שהם בוגרי חממות פחות איכותיות. יחד יקשה עליהם יותר לחלץ את עצמם מחיים בחברה כוחנית, אלימה ובלתי הישגית בעליל.
האינטרס האמיתי של הורים לתלמידים מחייב אותם להתבונן למערכת בלבן של העיניים ולומר: התרמית ההולכת ותופחת של חוק-חינוך-חובה-חינם, חוק שכספי המסים שלנו מממנים אותו, הגיעה לממדים בלתי נסבלים. הגיע הזמן להראות למערכת כי גם לצרכניה - ולא רק למקבלי המשכורות שלה - יש כוח לזעזע אותה ואת הממשלה הנוגסת בתקציבה בלי רחמים ובלי מחשבה. לא במילים, לא בסיסמאות; רק במעשה כולל ונחרץ של אנשים ששולחים את ילדיהם יום-יום לבית-הספר, כאלה שכבר איבדו את האמון באיכותו, ביעילותו ובהישגיו.
השבוע, במתחם ההפגנות הירושלמי, התלמידים היו שם מיוזמתם-שלהם, שבתו לבד וחזרו כלעומת שבאו. האם גם בפעם הבאה יניחו להם ההורים להילחם על זכותם לחינוך טוב יותר, לגמרי לבד? הרי זו גם המלחמה שלנו. המוצדקת שבמלחמות.
מומלצים
