הערבי חולץ, למי אכפת?
לעומת העניין הרב במשפחות שלושת החיילים, התעלמה התקשורת כמעט לחלוטין מחטיפתו של אזרח טירה
"שוחרר ערבי-ישראלי שנחטף בעזה לפני חודשיים", נכתב בשבוע שעבר במבזק קצר וחד-פעמי ב-ynet. ריאד אל-לוח, תושב העיר טירה שבשרון, נסע לבקר את משפחתו בעזה לרגל עיד אל-פיטר ונחטף שם בידי חמושים. חודשיים ימים היה האיש, אזרח ישראלי לכל דבר, חטוף בעזה, ואנחנו לא ידענו על כך. ואם ידענו, לא זכרנו. לא זכרנו, כי לא היה מי שיזכיר לנו עובדה נוראית זו.
חיפוש אחר אזכורים נוספים בכלי התקשורת לשחרורו העלה חרס. ייתכן שפספסתי ידיעה מוצנעת פה ושם, אבל כותרות גדולות לא היו כאן. לעומת הדממה התקשורתית במקרה הזה, נקל לשער מה היה טיבו והיקפו של הכיסוי התקשורתי לו היה מגיע הרגע המיוחל, וגלעד שליט היה משוחרר ושב לחיק משפחתו.
העובדה שכלי התקשורת המרכזיים בישראל התעלמו מסיפור החטיפה הממושכת ומהשחרור המשמח, היא מקרה מוקצן של האופן הרווח בו מתייחסת התקשורת בארץ לאזרחים הערבים. מבחינתה, זהו ציבור שכמעט ואינו קיים. הסיכוי היחידי כמעט של ערבים בישראל לזכות בתשומת לב תקשורתית, לא כל שכן ב"פריים טיים", הוא כאשר הנושא שעומד על הפרק הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
והנה, מתברר שגם ההקשר של הסכסוך אינו מספיק כדי לזכות אזרח ערבי ישראלי בקצת יחס מצד התקשורת. פירורי תשומת הלב להם זכה ריאד אל-לוח, לא רק שלא חילצו אותו מתהומות האדישות הציבורית, אלא שהוסיפו מסמר למסגרת המקבעת את תדמית האזרחים הערבים כאיום ביטחוני: הניסוח הלקוני של הדיווח (הנדיר) על שחרורו מעלה מיד אצל הקורא מן השורה תהיות לגבי נסיבות החטיפה. בהיעדר ההקשר האנושי והאישי של החטוף, הוא נותר בשדה הדימויים השחוק, המופעל על-ידי רפלקס החשד בכל אזרח ערבי.
ההשוואה לסיקור התקשורתי של שני מקרי החטיפה האחרונים של חיילים ישראלים, מבהירה את גודל הבעיה: אנחנו מכירים את אשתו הטריה של אהוד גולדווסר ועוקבים באהדה אחרי התבטאויותיו הציבוריות של נועם שליט; אנחנו יודעים איזה מן נער וחייל הוא גלעד, וזוכרים שאלדד רגב התייתם מאמו לפני מספר שנים. ראו זה פלא, כאשר לא מדובר בערבי-ישראלי, סיקור החטיפה אינו מצטמצם להיבט הביטחוני, אלא להיפך: מאניש את החטופים ויוצר עמם ועם משפחותיהן היכרות אינטימית ממש. לעומת זאת, לכל אורך החודשיים שבהם היה אל-לוח חטוף, לא שמענו מלה מאמו. זה בוודאי לא מפני שהיא דאגה לו פחות; זה כנראה מפני שהתקשורת מניחה שהציבור כולו דאג הרבה פחות.
הבעיה היא שיש כאן הנחה שמגשימה את עצמה: היעדרם של אזרחי ישראל הערבים מן הבמה התקשורתית, פירושו הגברת הניכור בינם לבין האזרחים היהודים. הם פשוט לא קיימים: לא כשכנים לבניין, לא בתור בסופרמרקט ולא מעל מסך הטלוויזיה. מה שנדרש זו הסתכלות מפוקחת במראה החברתית המעוותת, שמייצרת התקשורת בישראל ביחס לקבוצות מיעוט בכלל ולאוכלוסייה הערבית בפרט. העיוות הזה לא רק שאינו הגון מקצועית, אלא שהוא גם דלק מניע במנגנון ההרס החברתי. הוא מטפח את הניכור והחשדנות ומסתיר את העובדה הפשוטה, כי למרות רעיונות העוועים המסתובבים במסדרונות הפוליטיים, אין חלופה במדינה הזאת לחיים משותפים.
ביום בו לצד מיקי חיימוביץ' יופיע "עלי ג'אברין", ומול תוכניתו של יאיר לפיד תשודר תוכנית ראיונות מצליחה עם "סמירה חטיב", נדע שהגיעה העת בה החברה הישראלית בשלה להתמודד ברצינות עם שאלת השותפות האזרחית והמגוון הלאומי.
הכותבת היא מנכל"ית אג'נדה - מרכז לאסטרטגיה תקשורתית
פורסם לראשונה 16.12.06, 21:56
_a.jpg "צילום: אלי אלגרט")
הציבור דאג פחות. ארכיון
צילום: אלי אלגרט
מומלצים
