אניגמה
רוזי קארפ, הניצבת בלבו של רומן הקרוי על שמה, היא צעירה מבולבלת ונטושה היוצאת ביחד עם בנה הקטן לחפש את אחיה. הסופרת מארי נדיאיי הצליחה ליצור כאן ספר מפתיע שבו שום דבר אינו בדיוק מה שנדמה שהוא
"רוזי קארפ" הוא ספר מפתיע מאוד. לא רק משום שהכתיבה של מארי נדיאיי משלבת פיוטיות עדינה עם תיאורים מאוד מטרידים של ניכור וברוטאליות, אלא גם משום שהיא נעה ונדה בין תפישות שונות של המציאות ומצליחה לברוא עולם שבתוכו שום דבר אינו בדיוק מה שנדמה שהוא, וגיבוריו - ובראשם רוזי – לעולם אינם נוהגים כפי שניתן היה לדמיין שינהגו.
רוזי קארפ היא צעירה מבולבלת ונטושה, חרדה וחסרת אונים, הנוחתת בגוודאלופ ביחד עם טיטי, בנה בן השש, בתקווה לפגוש שם את לזאר, אחיה שנעלם מחייה שנים קודם לכן. חייה עד כה היו דלוחים מאוד, ופרט לזיכרונות ילדות מתוקים של חיים זעיר בורגניים נוחים, אין לה נקודות אחיזה במרחב ובזמן. המחשבות שלה נעות קדימה ואחורה ללא שליטה, והיא מדווחת עליהן בנימה מנותקת, כמעט אדישה, שרק זרזיפים של אימה וייאוש שמבליחים בתוכה מדי פעם, מעידים על כך שבתוכה נמצאת עדיין אישה חיה, שלא הוכרעה לגמרי על ידי מה שחוותה.
תהליך ההצטמצמות-עד-כמעט-היעלמות של רוזי מתחיל כשהוריה נוטשים אותה ואת אחיה, ומשאירים אותם לבד בפריז. היא נכשלת בלימודיה, מתפרנסת בדוחק ומוצאת את עצמה בחיקו של גבר העוסק בהפקת סרטים פורנוגרפיים, הרה ויולדת ילד, שאותו אינה מסוגלת לאהוב, ממש כפי שהוריה לא הצליחו לאהוב אותה. מנקודת השפל הזו היא יוצאת למסע שעתיד לשנות את חייה, בתקווה למצוא מחדש את החיבורים שלה לעצמה, למשפחתה, לעברה, לזיכרונותיה, לתחושות ולרגשות ומתוך תקווה למצוא יציבות ושלווה, דווקא במקום שבו מתרחשות מהומות גדולות ובסופו של דבר אפילו רצח.
נדיאיי מציירת את המסע הזה של רוזי בלשון ציורית, דחוסה מאוד, שמשפטיה מתכרבלים בתוך עצמם, ובתערובת מאוד סוחפת של משפטים לכאורה קרים עם כאלה ששפע של צבעוניות, ריחות וטעמים מתפרצים מהם. היא עסוקה כל הזמן בניסיון לפצח את הכאב והכוחניות המניעים יחסים קרובים בין בני אדם, ובמיוחד יחסי משפחה, ובוחנת בזכוכית מגדלת צמתים טעונים שבהם מתרחשות נטישות רגשיות ובהם אנחנו נטענים באשמה.
נדיאיי, הכותבת מאז גיל 12, פרסמה רומן ראשון כשהייתה בת 18 בלבד. היום, בגיל 40, היא נחשבת לאחת הכותבות המבטיחות בצרפת, ועל "רוזי קארפ" זכתה בפרס "פמינה", המוענק על ידי פאנל של שופטות-נשים. מלבדו כתבה עוד שבעה רומאנים, קובץ סיפורים קצרים, תסכיתי רדיו ומספר מחזות. אחד מהם, "אבא מוכרח לאכול" הועלה על ידי הקומדי פראנסז והפך את נדיאיי לאישה השנייה שיצירתה הועלתה על ידי התיאטרון מאז ראשית ימיו, בשלהי המאה ה-17 (השנייה היא מרגריט דיראס). מחזה נוסף, "מתילדה", הועלה ברחבי אירופה וארצות הברית. המחזה עוסק ביחסים אובססיביים בין בעלת בית למטפלת של ילדיה – גירסת נדיאיי ליחסי עבדות ושאלת המעמדות והגזענות בחברה המערבית. היא עצמה, בת לאם צרפתייה ואב סנגלי שאותו פגשה לראשונה בגיל עשר ומאז לא שמרה אתו על קשר, סיפרה בראיונות שעובדת היותה כהת עור דווקא לא הציבה מכשולים של ממש בחייה, אבל סיפור חייה המורכב בהחלט עיצב את ניסיונותיה להבין את יחסי המשפחה באמצעות הכתיבה.
ב"רוזי קארפ" נדיאיי עוסקת לא מעט ביחסי הכוח, זה שאנו מפעילים על אנשים קרובים לנו וזה שאנו מפקידים בידיהם. היא מגייסת לשם כך מציאות ופנטזיה, מגוון של רגשות וגם סצנות מעניינות מאוד של היפוכי תפקידים, שבהן דווקא הנואשות מתגלה ככוח, והשליטה המתמדת כחולשה גדולה. התוצאה היא ספר אניגמטי, לעתים מכמיר לב ולעתים מצמרר, אבל קריא וסוחף מאוד.
רוזי קארפ, מאת: מארי נדיאיי, מצרפתית: רמה איילון, הוצאת בבל, 298 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
"רוזי קארפ". הצטמצמות עד היעלמות
עטיפת הספר
מומלצים
