טאלנט בהתהוות

יום. חדר המתנה צבעוני במשרד תל אביבי של מלהקת מפורסמת. האודישן: פרסומת ליוגורט. הנוכחות: המון נערות עם סקיני ג'ינס, ליפ גלוס נצנצים ופן מקלות, ששם הסוכנות שלהן מורכב מהטיה כלשהי של המילה "מודלס": קארין מודלס, אגו מודלס, טאץ' מודלס וכאלה. אהה, יש שם עוד אחת, ערכת התאבדות אכזרית עם מיני וסיגריה, שניצבת ליד הדלת ועסוקה בלעשות מבטים סקסיים. נראה שהיא מטביעה בדמיונה את כל נערות המודלס בתוך קערה ענקית של נודלס ומערבבת. מאבטחים, לשים עין! נראה שממש עכשיו המתנקשת תוהה אם להוסיף או לא להוסיף סויה. תוסיף? לא תוסיף? לא מסתכנים עם עולמם עתיר הקלוריות של הרטבים, להכניס אותה לאודישן, עכשיו!

"מספר 6!". קול מסתורי מקיץ אותי מפנטזיית הסרט האסיאתי הפסיכוטי. בשניות הראשונות עוד חולפות בראשי מחשבות כמו "ליב"י היא לא מספר 6. היא אשת חברה, אשת תקשורת, מידה 6 במכנסיים, אבל לא מספר 6. אני ליב"י ואני מספר 1!" . אבל איך שאני רואה את המצלמה אני נאלמת דום. מיצג המחשבות האגוצנטרי מתחלף ב"בייייייפ" מרעיש. "ליטל בית־יוסף", אני שומעת את עצמי ממלמלת חלושות, "הממם... מספר 6".

טוב, זה לא שידעתי שזה ייגמר ככה. עכשיו אני אוכלת יוגורט בלתי מזוהה מול המצלמה ומשתדלת להיות "חמודה, חיננית, לא סקסית!", אבל אני כל כך רועדת מזה שאין טקסט, שאוכלים בעמידה ושאף בית ספר למשחק לא מכשיר אותך לאכול יוגורט ולהיראות מאושרת – שבמקום פרסומת ליוגורט יוצאת לי פרסומת לפרקינסון. במקור בכלל חונכתי על תרבות, על ערכים, על זה שמי שאוכלת בעמידה תקבל רגליים של קירסטי אלי. רוב הזמן סתמתי, בזמן שאימא התהלכה ברחבי עיר והציגה לראווה את רגלי המקרוני שלי, תוצאה של המון ארוחות בישיבה. לא פלא שתרגמתי את חוויותיי הראשונות למושגים כמו "גורל".

הנה אני באה (צילום: שי כהן ארבל)

וכך ביליתי את מרבית שנותיי הבוגרות בניסיונות עגומים לשחזר את ימי הזוהר. אז כל שיהוק היה שנסון, וכל פוק היה פיוט. היום – ואני מאשימה רק את השואוביז הישראלי ואת הסוכנת שלא קיבלה אותי בגיל 16 – אני טאלנט וואנאבי. עד השנתיים האחרונות אפילו לא הייתה לזה מילה. "טאלנט", חוויה רוחנית במושגים של 2006, הייתה עד לא מזמן מילה לועזית בעגה ערסית שרק בטי רוקוואי הבינה. אבן שושן היה קורא לזה "מאנגלית: כשרון, תצורה נינטית, עממי", אני קוראת לזה יא אללה. אם רק הייתי מלוהקת בתקופה שהייתי מגהקת – אז הכול היה טוב.

ובאמת, היום טאלנט זה עולם ומלואו. הוא יעבוד על דיסק (מלי לוי), יעצב טקסטיל (דנה אשכנזי), יאייר ספרונים (איילת זורר), ירקוד עם רוסים (חיים רביבו), ייפרד מיהודה לוי (אפרת בוימולד), ייצא עם יהודה לוי (נינט טייב), יהיה יהודה לוי (יהודה לוי), ידרוש שעשועון באיטלקית ויקבל (מורן אטיאס), יכתוב ספר (איתי אטיאס), או יכתוב בלוג (מייקל לואיס), ובכלליות יתרכז בלעשות הכול. בניגוד לסלבריטאי העם, שרוב פרסומם ניתן להם כתוצאה מהיקלעות מקרית לערעור חולף ביקום (מור רימי), טאלנט אמיתי בא מכל תחום שהוא ואינו חייב להתפלאש עד מיאוס, אלא אם כן הוא רוצה. למעשה, כל שמוטל על הטאלנט הוא פשוט להיות הוא. נשמע קל? לא ממש.

ובכן, גם להיות ליטאלנט זה לא קל בכלל. פעם זה היה נוח, אבל הזדקנתי. כיום אני לא באמת יכולה להסתובב ימים שלמים בסלון בתחתונים ובחלונות פתוחים, לדמיין שהשכנים מציצים לי ולהתפנק בכינוי "העירומה מהפנטהאוז". זה רותח לי במעיים, הלחץ להיטאלנט כבר. כל כך רותח, שלפעמים אני חושבת ללכת לבקר עצמאית במחלקת הילדים ב"סורוקה", רק כדי להרגיש כוכבת (אבל אז אני חושבת שוב). עכשיו אני הולכת לעבוד על זה. אבל קודם אני רק אעשה גבות.