קבלו את העונש החדש: טיול "רווקות"
לדעתי אין דרך ראויה יותר לפרידה מהרווקות מאשר מסיבה. ומבחינתי, מסיבה זה מוזיקה, אלכוהול, נישנושים, וכמובן - גברים! רצוי כאלה שנראים טוב, ואם הם מוכנים לחשוף את עצמם, אפילו בתשלום, לי אין שום בעיה עם זה
אוף! תמיד זה קורה. עד שתפסתי קצת שלווה רוגעת והתחברתי לשקט המופלא של יום שישי, פלא הטכנולוגיה הזה חייב להרוס את הכל. נכון, תמיד אפשר לסנן, אבל איכשהו, מאז שסיוון חברתי הטובה הכריזה על כוונותיה להתמסד, הבנתי שזו לא אופציה שכדאי לי לנסות כרגע.
פחות משבוע ליום הגדול של סיוון, ועצביה, איך אומר בעדינות, מעט רופפים. כל מיני פראנויות קטנות וקריזות בלתי צפויות, הרצון הזה שהכל יצליח, ששום דבר לא יתפקשש. הלחץ ברור, אם כי לעניות דעתי מעט מוגזם. החלטתי לגלות רגישות ואמפתיה, אין מה לעשות. אולי כשאגיע למקום הזה, אדע סוף סוף על מה כולם מדברים...
"היי סיווני!"
"היי מותק, עסוקה?"
"מה פתאום. קצת נחה, מה איתך?"
"הכל טוב, טיפה לחוצה. אני מקווה שלא שכחת את טיול הרווקות ביום ראשון?"
"נראה לך? איזו העלבה". שיט! טיול הרווקות שיט! יום ראשון!.
טיול רווקות - עוד הברקה מבית היוצר של "נשים לא צריכות גברים בשביל ליהנות". באופן כללי אני די מסכימה עם הקו המרכזי, אבל בכל הנוגע ליום האחרון בחיי הרווקוּת אני קצת מסתייגת. לדעתי אין דרך ראויה יותר, לגיטימית והולמת יותר מאשר מסיבה. ומבחינתי, "מסיבה" זה לא כולל קוראות בקלפים או בכוכבים, סדנאות בישול, מכוני ספא או טיולים שנתיים. מסיבה זה מוזיקה, אלכוהול, נישנושים, וכמובן - גברים! רצוי כאלה שנראים טוב, ואם הם מוכנים לחשוף את עצמם בו זמנית, אפילו תמורת תשלום, לי אין שום בעיה עם זה.
החלטתי לא להקשות על סיוון יותר מדי, גם ככה הבחורה פקעת עצבים, עוד ניגון אחד שלי על עצב מיותר יביא לתוצאות לא נעימות. חוץ מזה, ממילא הייתי בדעת מיעוט.
טיול הרווקות שלנו כלל רווקה אחת העונה לשם שחר, שאר הבנות רווקות לשעבר, נשואות פלוס ונשואות עם פלוס בדרך.
שלוש בנות עייפות מתבוננות בי
יום ראשון בבוקר, אני רואה את הפג'ו האדומה של סיוון מהחלון. כולי זורחת ומאושרת ותרמוס הקפה בידי. שלוש בנות עייפות מתבוננות בי. נועה לא ישנה כבר קרוב לחודשיים, מאיה עברה משלב הבחילות לשלב ההקאות (או הפוך) וסיוון, הבחורה עם עור הפנים הכי חלק שהיכרתי במזרח התיכון, הפכה למחוצ'קנת להפליא (לחץ) וניזונה בעיקר מחסה ומעוד דברים ירוקים.
מאיה: "איזה אושר! מה קרה? השלום כבר הגיע?"
אני: "בוקר טוב גם לך, גברת ויינברג. מה שלומך?"
"סוחבים סוחבים. לא נעים לי להגיד, אבל כתוב לך על המצח מה עשית אתמול".
מבעד למשקפי השמש הגדולים שלחתי אל מאיה חיוך ערמומי והלכתי להכניס את התיקים לבגאז'. התיישבתי ליד סיוון. "יאללה בנות! יצאנו לדרך?"
סיוון חייכה, "איזה כיף שיש אותך, מישהו שקצת ירים את המוראל באוטו הזה".
נועה לעומת זאת עשתה פרצוף של "תעזבו אותי כבר ותנו קצת לישון".
יצאנו לדרך, ואז באזור תשע וחצי - מאיה החרישה את אוזננו, "סיוון!!!" לפי הצרחה שלה כבר חשבתי שירדו לה המים, אבל אז נזכרתי שהיא רק בחודש השלישי. "תגידי לי, את נורמלית?" מה את צועקת ככה?"
מסתבר שלאשה בהיריון אסור בשום פנים להיות רעבה, אפילו לרגע אחד. עצרנו בעין הוד, ומאיה חזרה עם שני רוגלעך, קרואסון אחד עם גבינה ועוד אחד בלי כלום. לא טעיתי, השקית היתה אישית. אני כבר לא בטוחה שההקאות מדי בוקר הן רק בגלל ההיריון. קניתי נס והדלקתי סיגריה. מאיה צרחה, "נראה לך, משוגעת?! אל תעשני לידי, התינוק!"
איזה תינוק? אני לא רואה פה שום תינוק, לא בינתיים בכל אופן. "טוב, טוב. תירגעי כבר, את עם הלחץ שלך".
הדיג'יי התקשר להודיע שלא יוכל להגיע
המשכנו בנסיעה, וכשהשעה כבר היתה קרובה ל-12:00, הפלאפון של סיוון צילצל. נדמה לי שזו פחות או יותר היתה הנקודה בה טיול הרווקות הפך לטרגדיה. הדיג'יי של סיוון מעבר לקו התנצל מעומק ליבו ואמר שבשל אירוע בלתי צפוי הוא לא יוכל להגיע (אופס). קצת אחרי הטלפון שהגיע מיוליה מ"גני החלומות" בישר לסיוון חגיגית שיש "איזושהי בעיונת קטנטונת לגבי נרות הווניל שסיוון הזמינה..." אוי לא. רק זה חסר לנו עכשיו.
סיוון היתה עצבנית כמו שלא ראיתי אותה מעולם, היא צרחה על יוליה בקולי קולות וחתכה מיליון נהגים בדרך, בלי לשים לב אפילו. כמו בלונה פארק, רק קצת יותר מסוכן. נועה התעוררה מהצעקות, מאיה ביקשה מסיוון שתירגע, אבל כמו שאתם יודעים, להרגיע אדם עצבני במילה "תירגע", זו הבחירה הפחות טובה מבין האפשרויות.
"סיווני, אל תדאגי מותק שלי. תני לי לעשות כמה טלפונים, תוך עשר דקות אני מארגנת לך דיג'יי, אחד מהמובילים שיש". לא סתם השקעתי ב"יואב הכוכב" חמישה חודשים מחיי, עכשיו הגיעה העת שיחסינו גם יביאו תועלת כלשהי.
סיוון לא ממש התרשמה, וזה כבר היה השלב שראיתי את הברזים בעיניה נפתחים. מאיה הלכה להקיא איפשהו, ונועה שאלה: "בשביל מה היינו צריכות את הטיול רווקות הזה בכלל?"
לא יודעת למה, אבל איכשהו היה לי הרושם שהבנות עשו לה קצת קארמה רעה. החלטתי לא לתת למצב להידרדר עוד יותר. כל אותם צהריים עשיתי מיליון טלפונים, ואפילו נאלצתי לפלרטט עם איזה ילד מ"גני החלומות" על מנת לסדר את עניין נרות הווניל. מה לא עושים למען חברה?
אז אולי כרווקה אני עוד מתקשה להבין, אבל רציתי לדעת, מתי בדיוק מגיע הרגע שבאמת נהנים בו מכל הסיפור הזה של הנישואים? מתי בדיוק השלב של הכיף האמיתי? מתי נהנים מקצת שלווה פנימית ומהי בדיוק הנקודה שיש בה קצת נחת, ואפשר שוב ליהנות מהשקט, כמו אותו שקט קסום שיש לי בדירה כמעט כל ערב?
האימייל של שחר
לפנייה לכתב/ת 
