ראש השבט

מגיטרת הבאס של יוסי פיין יוצאים קולות ועוד קולות בצרורות. חלקם שמנים, חלקם רזים וחלקם מרעידים את הגוף. מתוך הרמקולים שבצד הבמה בוקעים סימפולים של מקצבים כבדים ומקפיצים, ולעיתים גם אפשר לשמוע קולות אקפלה מתוקים עם מבטא ג'מייקני. ופיין, מנגן בלהט ובאינטנסיביות, ניזון מהקהל, מתזז בין האפקטים שעל רצפת הבמה ורוקד לתוך הקצב.

התיאור הנ"ל הוא רק קמצוץ ממה שקורה בסיבוב ההופעות החדש של יוסי פיין. ואם במקרה עוד לא יצא לכם לחזות בדבר, יש לכם עוד כמה הזדמנויות: מחר (ה') במועדון "המרתף 10" בחיפה, ביום שישי בחמדת ימים שבצפון ובמוצאי שבת במועדון ה"בארבי" בתל אביב. בהופעות עם להקתו, "אקסנטריקס סאונד סיסטם", פיין הקפיד לפנק את הנוכחים בקטעי סולו ארוכים, בהם הוא השתולל עם הבאס. אך כעת, בפעם הראשונה מאז תחילת הקריירה המפוארת שלו, פיין יצא במופע סולו, לגמרי לבד, רק הוא והגיטרה. המופע, שהחל בישראל, יגיע כנראה בקרוב גם לאירופה ולארצות הברית.

"הרעיון למופע קיים כבר הרבה שנים", מספר פיין ל-ynet, "עד לא מזמן, אני לא חושב שהייתה לי את הטכנולוגיה לעשות מופע שכזה, אבל עכשיו זה קורה. אני גדלתי על מוזיקה של שנות השבעים, על ג'ימי הנדריקס, ג'יימס בראון ומלא פ'אנק. אחר כך בשנות השמונים הגיע ההיפ-הופ ובשנות התשעים המאוחרות הפכתי לדי-ג'יי ונחשפתי להמון האוס, טכנו ודראם-אנד-בייס, וכמובן גם לחומרים שלי, שהורכבו מדאנסהול ורגאיי, כך שההופעה הזו היא מין שילוב של כל העולמות ביחד. אני יודע בדיוק איך הקהל במועדון מגיב ומה הוא צריך, ומצד שני, אני מכיר גם את השורשים של המוזיקה".

"אהבתי את השטויות של שב"ק ס'"

אין ספק שפיין (41), הוא אחד המוזיקאים הישראלים עם הרזומה המרשים ביותר בכל מה שקשור בעבודה מעבר לים. אביו הישראלי ואמו הצרפתייה היו שניהם מוזיקאים ופיין תפס לראשונה את הגיטרה בגיל ארבע. במהלך שנותיו בארצות הברית ובאירופה, פיין הקליט אלבום משובח עם דיוויד בואי בשם "Outside" וגם יצא איתו לסיבוב הופעות. בנוסף הוא ניגן עם לו ריד, גיל אוונס, סטנלי ג'ורדן, קני קירקלנד, הרכב ההיפ-הופ "Naughty By Nature", הצמד צ'רלס ואדי ("Would I lie to you", זוכרים?) ועוד. פיין ניגן עם מאות אמנים ישראלים, מעפרה חזה ועד יובל בנאי. כמפיק מוזיקלי, פיין נחשב לאחד מראשי השבט של תעשיית הראפ וההיפ-הופ בישראל. במהלך השנים הפיק את אלבומיהם של "שבק ס'", נייג'ל האדמו"ר, "פורטרט" ו"הדג נחש".

כעת, כשהוא ללא נגנים נוספים על במה, פיין מרגיש "חופש מוחלט": "כשאני מנגן עם הרכב, אז אני בעצם הרצפה, הקרקע של ההרכב. בהופעה החדשה אני גם הרצפה, גם הקירות, גם האגרטל, אני לבד. אני כמו להקה של איש אחד ויש לי את האפשרות ללכת לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. ככה אני גם משנה את האישיות שלי. האישיות הטכנואידית, האישיות של הפ'אנק, של הדראם-אנד-בייס, האישיות של האדם המוטרף יותר והאישיות של זה שאוהב בלוזים. זה מאוד מדליק, יש לי ביטוי אינסופי".

יש אישיות שאתה יותר מתחבר אליה?

"הפ'אנק זו האישיות המרכזית. זה הכי בסיסי אצלי. הרבה אנשים מזהים אותי עם הרגאיי, בגלל הראסטות", הוא צוחק, "אבל בראש ובראשונה זה הפ'אנק".

איך אתה ניגש לפרויקטים הישראליים שאתה מפיק?

"אני מסתכל קודם כל על המילים, אפילו לפני שאני שומע את המוזיקה. במקרה של 'הדג נחש' זה מאוד נכון וגם במקרה של 'שב"ק ס', שבו המילים היו בהתחלה כאילו שטויות, אבל אני מאוד אהבתי אותן. במקרה של נייג'ל האדמו"ר זה ממש קלאסי.

אני תמיד רוצה לדעת אם לבנאדם יש מה להגיד ואיך הוא אומר את זה. ורק אז נכנסת המוזיקה. אם המוזיקה לא מתאימה למילים, צריך להחליף אותה. אני מאוד מקפיד על הביצוע של 'איך הולכים לשיר את זה ואיך הולכים לנגן את זה'. ואני צריך להיות דלוק כל הזמן, כי אני הבנאדם שישמע את הדיסק הכי הרבה פעמים מכולם. אם אני עובד על דיסק אלף שעות, אז אני אשמע אותו אלף פעמים. אני חייב לאהוב את זה".

יש פתגם שאומר: "זה לא משנה מה אתה עושה, אלא איך שאתה עושה את זה". אתה מרגיש אותו דבר לגבי המוזיקה?

"לגמרי. זו רק הדרך, לא התוצאה. לקראת העבודה עם המוזיקאים, אני מסביר להם שרוב הסיכויים שאף אחד לא ישמע את הדיסק שלהם ולעולם לא ישמיעו אותם ברדיו, אז בואו נעשה דיסק טוב, כי אתם חייבים לאהוב את הדיסק שלכם ואת כל השלבים שבו. ובסוף, זה מה שיוצא החוצה - האהבה הזו, וזה גם מה שהקהל מקבל אחר כך. ברוב המקרים שהפקתי תקליטים בישראל, הלכתי בדרך הזו. והתקליטים הצליחו, למרות שלפני זה אף אחד לא האמין שהם הולכים להצליח. הם הפכו למיינסטרים בגלל ההצלחה, לא בגלל הסגנון המוזיקלי. בדיוק לפני שהם יצאו, היה אפשר לשמוע אמירות כמו 'הם בחיים לא ישמיעו את זה ברדיו, זה שיר של תשע דקות'. אבל בסוף כן השמיעו, את כל התשע דקות".

איך היית מגדיר את מצבה של המוזיקה הישראלית כיום?

"אני יותר קשוב לשוליים, הרבה בגלל אתר 'מיי ספייס' ובגלל שתמיד אני אוהב לבדוק את השוליים. היום יש בישראל הרכבים ותקליטים שפשוט טובים בכל קנה מידה, אולי אם מדברים על חוץ לארץ, אז יש פה בעיה של שפה, אבל מבחינת רמה, יש פה הרבה הרכבים שהם ברמה מאוד גבוהה. הם אף פעם לא מגיעים למיינסטרים בכלל, אז אולי לא נראה שהם ברמה גבוהה. אבל מבחינת ביצוע, הצליחו להדביק היום הרבה פערים".

אתה מרגיש שונה שאתה מופיע מול קהל ישראלי?

"הקהל בארץ הוא אחד הכי טובים בעולם ואני לא אומר את זה בגלל שאני ישראלי, אין לי בעיה לרדת פה על המצב. הוא באמת ככה. הקהל שהכי דומה לקהל הישראלי זה הקהל במזרח אירופה. שם הקהל הוא יותר רעב, ודרך המוזיקה הוא מתחבר למקומות בעולם, כמו ג'מייקה ואמריקה".

ומבחינתך, יש שוני בין הביצועים שלך בישראל לבין אלה שבחוץ לארץ?

"באנגלית זה נקרא To Deliver. אני אוהב להיות הכי טוב שאני יכול להיות באותו הרגע. זה לא משנה אם אני מנגן עם דיוויד בואי או עם ארקדי דוכין. אני אתן את ה"בסט" באותו רגע, בייחוד אם אני עומד עם מישהו על הבמה. אבל כמובן

שאני הכי נהנה להפיק את ההופעות שלי, כי זה שלי. לפעמים זה מאוד כיף להיות ראש קטן, ולהיות רק חלק מהחבורה, אני מאוד נהנה מזה. אבל אני לא רוצה לעשות רק את זה. אני החלטתי להתמקד במוזיקה, אז אני גם טכנאי, וגם נגן וגם יוצר ומפיק ומדי פעם עושה את מה שאני אוהב. יש ארבע עונות בשנה, אתה לא יכול להישאר רק בעונה אחת, צריך כל הזמן לזרום".

מכל המוזיקאים שעבדת איתם, מי הכי השפיע עליך?

"גיל אוונס. הוא היה המתזמר של מיילס דייויס, החבר הכי טוב שלו וגם הרוח האמיתית מאחוריו. כשאני ניגנתי איתו הוא היה בן 72 ונשארתי איתו עד גיל 75. הוא היה הבנאדם הכי פתוח שראיתי, והוא ידע לשלב מוזיקאים מבוגרים יחד עם מוזיקאים צעירים כמוני, אז בסביבות גיל עשרים. הוא תמיד ידע לתת להכל לקרות ולא לפחד. הפתיחות שלו למוזיקה ולאנשים הייתה כל העניין".

ומה הלאה?

"אני אנסה לקחת את המופע לתוך דרך חדשה. בכוונה התחלתי אותו בישראל, כי כאן השורשים שלי והחלטתי שזה הסיבוב החדש בחיים שלי".