"הרבה מוסדות וגופים הבטיחו לעזור - אבל נעלמו"
עבד אל-רחים טלוזה כואב את מות ילדיו הקטנים, נבילה אספניולי מתקוממת על התעלמות הרשויות מהמגזר הערבי, עו"ד שפיק מסלם מתאר את המאבק בביטוח הלאומי, נבילה חורי משחזרת את הערב בו ביתה נהרס כליל, ומוחמד עואיסה מוחה על אפליית התושבים הערבים. חמישה אזרחים דיברו בשימוע השני שנערך במסגרת משפט ציבורי של כשלי העורף במלחמה. אלו עדויותיהם
הדי הפקרת העורף האזרחי במלחמת לבנון השנייה, כך נדמה, שככו מיד עם תום המלחמה, לכל היותר הוחלפו באובססיית החיטוט בכשלי צה"ל. אבל כ-50 ארגונים חברתיים יהודיים וערבים, מקומיים וארציים, הלוקחים חלק בפרויקט "כוכב הצפון" שמוביל מרכז "שתיל", זוכרים היטב את המקלטים המוזנחים,
הקשישים הרעבים והחולים שהופקרו לגורלם. מאז תום המלחמה הם עוקבים אחר מימוש ההבטחות לשיקום ופיתוח הצפון מחד, ומתריעים על המדיניות שהביאו לכשלים בעורף מאידך.
השבוע נערך בנצרת השימוע השני בסדרת שימועים שסופם במשפט ציבורי שיעסוק בכשלי הטיפול בעורף. במהלך השימועים יינתנו עדויות וייאספו תצהירים של אזרחים על תיפקוד הרשויות בזמן המלחמה ואחריה, ולבסוף ייכתב דוח מסכם שיוגש בין היתר למבקר המדינה. בשבועות הקרובים ערוץ המעורבות של ynet יביא את עיקרי העדויות שיוצגו בשימועים שיתקיימו בקרית-שמונה ובצפת.
"המתנו לניידות מד"א או המשטרה שיגיעו. ניידת מד"א הגיעה אחרי 45 דקות, הם טענו שהכבישים צרים והיו צפופים בגלל האנשים שהתקהלו. זהו תירוץ יותר חמור מהאשמה עצמה, כי איך אצל היהודים הם הגיעו מוקדם למרות שהיו הרבה אנשים? חלק מהאנשים והשוטרים ניסו לשכנע אותי לשלוח אותם לבית-החולים כי צריך לעשות ניתוח לאחר המוות ובדיקות. ניסיתי לסרב כי היה צריך לקבור אותם על-פי המסורת והדת. הבדיקות בבית-החולים נמשכו חמש וחצי שעות והיו מכאיבות.
"אחרי חודש התקשרו מהבנק ואמרו שהגיע אליי סכום גדול, ושהם לא יודעים אם אני מודע לכך. ניגשתי לבנק לבדוק ושם הופתעתי לגלות שהחשבון שלי זוכה ב-90,000 שקל. בבנק אמרו שהכסף הגיע מהביטוח הלאומי. אבל עד כה לא קיבלתי
"יצרתי קשר עם לשכת הרווחה בעיריית נצרת, הם הגיעו אלינו והיו אמורים לשלוח רופא פסיכיאטר לטפל בילדים ובהורים. הלכתי לביטוח הלאומי ואמרו לי "הרופא אמור להגיע אלייך". רק אחרי שלושה וחצי חודשים, אחרי שהלכתי אליהם שוב, הוא הגיע. הוא אמור היה להגיע או לשלוח רכב לאסוף את הילדים עוד כמה פעמים, אך למרבה הצער הוא לא בא ולא שלח רכב.
"היום יש לי בעיה קשה מאוד שאנשים לא מודעים אליה: הילדים שלי סובלים, לא ישנים בלילות. הילדה שלי, שהיתה יורדת לשחק גם בשעות הערב, מבוהלת עכשיו ועושה את הצרכים שלה בבגדים. יש לי בן בגיל 24 שנה שהייתי מתאר אותו כאמיץ, אך עכשיו כשאני מבקש ממנו ללכת לחנות בשעות הערב הוא מהסס ומסרב. גם אישתי סובלת מאוד, ומאחלת למות כדי לראות את הילדים. אני מנסה לעודד אותה - אבל אימא נשארת אימא".
"למרות שאמנות בינלאומיות מחייבות את המדינות להגן על אזרחיה, ולמרות שהמדינה אמורה לדאוג להם, הרי שאנו האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל מצאנו את עצמנו בלבה של מלחמה שנכפתה עלינו - וגבתה מאיתנו מחיר פיזי ונפשי כבד מאוד. כשפצצות במשקל טונות נפלו על ביירות יחד איתן נפלו הלבבות שלנו, וכשנפלו הטילים בנצרת, חיפה, מג'ד אל כרום ושאר יישובי הצפון, הן פגעו בקרובי המשפחה שלנו. מובן שהמלחמה מבליטה את המגרעות והעוולות שהצטברו במשך שנים, והאפליה הנמשכת נגד החברה שלנו והיעדר תשתיות ומשאבים צפו על-פני השטח.
"אני רוצה לדבר על המחסור בהדרכה לשעת חירום ובמידע. זהו המשך ישיר למדיניות המידור והדחיקה לשוליים של המגזר הערבי, לכן המחסור בחומרי הדרכה לא היה מקרי בעיני. גם אחרי נפילת הטילים בנצרת לא קיבלנו שום הוראות. הסיוט שרודף אותי הוא מה היה קורה אילו אחד הטילים היה נופל על מרכז הילדים והתינוקות אותו אני מנהלת. איך היינו אמורים לפנות אותם כשאנו לא מוכנים? העובדה שלא קרה אסון לא אומרת שזה היה דבר בלתי נמנע.
"עם פרוץ המלחמה, החלנו לחשוב מה אנו עושים וכיצד להתמודד עם הילדים וההורים לאור המצב. למחרת נפילת הטיל בשכונת צפפרה, עלה בראשי הרעיון לאסוף את הילדים ולהפעיל אותם במסגרת כלשהי, אך לא ידעתי היכן נעשה זאת כי אין בנצרת מקלטים. החלטנו להכין ערכה שתכלול ניירות עבודה ויצירה, משחקים וחומר הדרכה להורים. הכנו אלפי ערכות כאלה וחילקנו אותן בשכונה בה נפל הטיל בעזרת מתנדבים. ניסינו להגיע לכל משפחה נזקקת, אך אני בטוחה שלא היגענו לכולן.
"היום אנו שוקדים על הכנת אסטרטגיה לעמותות, יחד עם "ועדת המעקב העליונה" של המגזר הערבי, בשאלת הקמת מוקד לשעת חירום. אנחנו מפיקים לקחים מהמלחמה על-מנת להתכונן למשברים שעלולים לפקוד את החברה הערבית. אנחנו מתמודדים עם מספר רב של משברים ויש צורך להיות מוכנים לקראתם".
"שמי נבילה חורי, ואני בת ארבעה חודשים בדיוק. נפגענו ב-6.8 בשעה שבע בערב, כשטיל נפל על הבית שלנו, בו הייתי עם אבי ואימי, והרס אותו כליל. האירוע היה קשה מאוד, אין ביכולתי לתאר איך נופל הבית עליך. היינו בטוחים שמתנו, לא יכולנו לנשום, לא היתה תאורה, האבק כמעט וחנק אותנו. בהתחלה לא ידעתי איפה אימי ואבי, כי עפנו ממקומנו וכל אחד נחת במקום אחר, אבל הצלחתי למצוא אותם. ניסינו לצעוק ולא יכולנו. בסוף הצלחתי להגיע לחלון קטן ולהוציא את אצבעותיי, בקושי החזקתי בסמרטוט והנפתי אותו, ואז האנשים בחוץ הבחינו בנו והחלו לצעוק. כולם ניסו לעזור ולחלץ אותנו עד שהגיעו ממד"א ופיקוד העורף. היינו בפנים כ-40 דקות עד שהוציאו אותנו, תודה לאל.
"עיריית חיפה עזרה לי הרבה, ואני לא יכולה להגיד שום מילה נגדם למרות שאולי העזרה הגיעה מאוחר. ראש העיר הגיע אלינו ולמחרת אחת הפקידות התקשרה ועזרה לי מאוד, עד היום אני בקשר איתה. היא הפנתה אותנו לביטוח הלאומי ולמס
רכוש, שעכשיו יש לי בעיה איתו. הם ביקשו רשימה של כל הרכוש שהיה לנו בתוך הבית, אך לא מוכנים לפצות אותנו למרות שהשמאי שלהם אמר שהבית נהרס כליל.
"עכשיו אין לנו בית וגם לא זכרונות, כי לא הצלחנו להוציא מתוכו כלום, רק את עצמנו. הבית שייך לעמידר והם הבטיחו לבנות בית אחר במקומו. בינתיים אנחנו גרים בשכירות, מס רכוש משלם את שכר הדירה. היינו בעמידר בשבוע שעבר כדי לראות את התוכניות, אך אני בטוחה שזה לא יהיה אותו דבר. יחד עם הבית נקברו כל חיי, כל הזיכרונות, התמונות והרכוש שהיה לי. אבל אני מאוד אופטימית ומאמינה גדולה באלוהים, עוד לפני האסון. למרות כל הקשיים והסיוטים שרודפים אותי ולא מרפים, אני חולמת ומביטה קדימה".
"העמותה שאני מנהל, "קול הפועל", עובדת עם פועלים ומקבלי קצבאות. החלטנו כשאר העמיתים שלנו לפעול ולעזור לנפגעי המלחמה, אם זה מול הביטוח הלאומי או לפועלים שלא הגיעו למקומות העבודה שלהם ולא ידעו מה הזכויות שמגיעות להם. הבעיה החמורה ביותר שנתקלנו בה היא הדרישות שהציב המוסד לביטוח לאומי כדי להגיש תביעות, החל ממכתב השחרור הרפואי למי שאושפז. באזור נצרת, למשל, במכתב השחרור שקיבלו הרבה אנשים שהגיעו לבית-החולים לא הופיע משפט האומר שהם נפגעו מנפילת טיל. זה גורם לבעיה קשה בביטוח הלאומי. לפעמים נתקלנו בסירוב של קופות החולים לממן טיפול לאנשים רפואי או פסיכולוגי, ואפילו לכסות את הטיפול למי שנפגעו בגופם.
"עד היום הגשנו כ-600 תביעות לביטוח לאומי, ואנחנו מעריכים שכ-60% מהן יידחו על הסף ושנצטרך לפנות לערכאות משפטיות. מבין התביעות שהגשנו רק כ-20 אנשים קיבלו מכתב מהביטוח הלאומי שהחל לטפל בתביעה שלהם. זו דוגמה לאחת מהבעיות שבהן אנו נתקלים. בנוסף יש גם אנשים שבני המשפחה שלהם נפגעו, אך אינם מודעים לזכויות שלהם למרות שתפקידו של הביטוח ליידע אותם.
"אנחנו גם מטפלים בבעיות רבות של פועלים, בין אם פועלים שהגיעו למקומות העבודה שלהם או כאלה שלא, ואין להם מאיפה לקבל פיצויים. חלק גדול מהתביעות נובע מסירוב המעסיק לשלם לפועלים אלו. באחד המקרים החתים המעסיק 22 פועלים על הצהרה שלא הגיעו לעבודה, ואחר-כך הכריח אותם לחתים על הצהרה הפוכה. ברוב המקרים אנו מדברים על מעסיקים ערביים, שממשיכים להתנכל לפועלים.
"מס רכוש הוא סיפור אחר לגמרי. הם היו מגיעים תוך דקות, אפילו לפני כוחות ההצלה ומד"א, ומחתימים אנשים על טפסים. טיפלנו במקרה בו אחרי שהשמאי עזב את הבית, בעל הבית גילה סדקים בקיר ונזק נוסף. כשנסעתי איתו למס רכוש אמרו שהוא כבר חתם ושהוא ידע על מה הוא חתם. כיוון שאנו פועלים במגזר הערבי בעיקר קשה לי לתת דוגמה למה שקורה במגזר היהודי, אבל אני מתאר לעצמי שלא כך הוא המצב, מה גם שיש שם מודעות יותר גדולה".
"קודם כל אני רוצה לומר שהמלחמה הזה חשפה מספר דברים, בעיקר את הגזענות של המדינה כלפי המגזר הערבי בכל המישורים. אפילו במד"א הייתה אפליה בטיפול בנפגעים הערבים. המלחמה הוכיחה לעם היהודי שיש בקרבו עם אחר שחי בתוכו, ושהטיל לא מבחין בין דם לדם. אני דורש מהממשלה לחשוב מחדש כדי למנוע את ההתפוצצות הבאה - והיא בדרך.
"אני למשל, הגעתי למקום שבו נפל הטיל בשכונת צפפרה אחרי כמה דקות. קשה מאוד לתאר את המראות שם, ובמיוחד את האם שלא זזה ממקומה עד שהעבירו את בניה ההרוגים שהיו הקורבן של כל השכונה. המקרה הזה חיזק אותנו בשכונה, וחיזק את שיתוף הפעולה והסולידריות של האנשים. הוא היה לנקודת אחדות כדי שנוכיח את עצמנו.
"אני גם רוצה לציין שהתקשורת ניסתה כל הזמן לטמון לנו מלכודת, לנסות להוציא הצהרות כאילו אנו לא נאמנים למדינה או תומכים בחיזבאללה. שאלו אותנו למה בהלוויה קראו ההמונים "החלל אהוב על האל" וכאלה דברים. לאף אחד לא היה אכפת שאין אף מקלט אחד בכל נצרת, ולא רק בשכונת צפפרה".
