טראומות של יחסים
יש טראומות שחלפו ברגע שהיתה לי חוויה חיובית שפיצתה - ויש כאלה שעד היום אני לא מצליחה להיפטר מהן, כמו גבר שראיתי בפארק בתור ילדה, שנופף לעברי בפני באיבר מינו ובגללו גם עכשיו אני נתקפת בהלה בפארק עם הכלבה כשמשהו זז בין השיחים. טראומות עבר מחבלות לנו ביחסים, אבל לפעמים לא צריך הרבה כדי להיפטר מהן
דקות ספורות התגפפנו על הספה, ולפתע נשמעה דפיקה בדלת וידיו המכרבלות אותי בחוסר חשק משלחות אותי כעת החוצה. "את חייבת לעוף מכאן, שכחתי שהוא בא לראות את המשחק", נהם. ואני כבר מחפשת את הנעליים והחזייה ששמטתי ברגע שעברתי את הסף, והוא, אדום מלחץ, מנסה לעזור לי בגישושים ותוך כדי לרכוס את המכנסיים. החבר כבר עצבני, הולם בדלת ומצלצל וקורא בשמו. בסוף אני בחדר השינה, במשך שעתיים תמימות מתייבשת באפילה, תוהה מתי אצא לאור, עד שאותו חבר הולך והאקס מושך אותי פנימה. "רק זה חסר לי, שידעו שאנחנו יחד", הוא אומר, בכלל לא חושב שהמעשה הזה יחבל בכל הקשרים העתידיים שלי. גם לא כשהוא מנשק אותי בתאווה ואחר כך כמעט נרדם, לא לפני שהספיק לבשר לי - "זאת הפעם האחרונה שאת ישנה פה".
האם כל בני הזוג שלי ישגרו את החזייה שלי בדואר שליחים?
יצאתי משם לפנות בוקר ולא שבתי עוד, אבל טראומת ההסגר ההיא תלווה אותי שנים רבות. בכל פעם כשקשר לא יסתדר, אשאל את עצמי אם כל בני הזוג שלי יתביישו בי ויסתירו אותי מפני חבריהם. האם כל בני הזוג שלי יגידו לי "אני אוהב אותך" ויתחרטו על המילים הסוררות שחמקו מפיהם? האם כל בני הזוג שלי ישגרו את החזייה שלי בדואר שליחים ויבקשו שאם אני רואה אותם ברחוב עם האשה החדשה שלהם שאעמיד פנים בבקשה שאנחנו זרים?
לפעמים אני לא זקוקה לפרטנר חסר רגישות שיעשה לי טראומות, אני זאת שבעצם מתעקשת להפוך סיטואציות קטנות לטראומות גדולות, מעדיפה לפחד מאשר להיפגע. כמו שנהגתי אחרי שאחד הבחורים שקבעו איתי הבריז לי. מחצית השעה ביליתי ליד שולחן לבד, המלצרית לא מפסיקה לשאול רוצה להזמין? מחכה למישהו? את בטוחה שהוא יבוא? ואחר כך הייתי מאחרת לכל הדייטים ולא נכנסת עד שמבעד לזכוכית הייתי רואה אותו שם, יושב ומציץ בשעון בעצבנות. שיהיה עצבני, חשבתי לעצמי, העיקר שיהיה שם, ולא ששוב אגיע ואגלה שהבריזו לי.
"ספרי לי, אני לא אגלה לאף אחד", אמר פעם בחור אחר על החוף. הכל היה כל כך גלוי ובאוויר הפתוח, כל הכאבים והפחדים, בכמה שעות בהן ישבנו על חוף הים התפאורה התאימה, מזג האוויר נשב רוחות של סתיו והנשמה התנקזה עם הגלים. רק אחר כך, כשקמנו ועלינו למדרכה, הבנתי שעשיתי טעות, שעם ההזדככות באה כנות שלא הייתי מוכנה לה, ונבהלתי. רק שלא יסחט אותי על כך בעתיד. צעדנו יד ביד, אבל כעסתי על עצמי ועליו, שהעז בכלל לקלף ממני את השריון ולדעת את כל כולי. לא החזרתי טלפונים ולא הייתי מוכנה לתת לו צ'אנס נוסף, ובכל פגישה אחריו שהתקרבה לרמה כזאת של אינטימיות חתכתי וברחתי, שמא עוד אחד מהם ינסה לנחש אותי ואשתף איתו פעולה.
"יש לך כל כך הרבה מגננות", אמר לי הזוגי באחת הפגישות הראשונות שלנו.
"מה פתאום, אני נורא אמיתית איתך", הכחשתי, או שחשבתי שאני גלויה.
אבל ראיתי פקפוק בעיניו, אז סיפרתי לו על אותו אחד שגיליתי לו הכל עלי, ואחר כך כשנפרדנו הוא הלך ובלי חשבון סיפר לכולם. "מאז יש לי טראומה, אני לא חולקת מידע מסווג על עצמי", הסברתי. הזוגי חייך ואמר שיהיה בסדר, גם לו יש טראומות, בכל זאת שלוש בחורות זרקו אותו אחרי בילוי בצימר, ושתיים מהן גם התחתנו עם החברים הכי טובים שלו.
בהמשך, טראומות העבר שלי החלו לכרסם לנו במערכת היחסים. "אתה צריך זמן לבד", פסקתי יום אחד וכמעט גירשתי את הזוגי מהבית.
"לא, אני לא", הביט בי בתדהמה, בדיוק התכוון להתענג על עיתון שישי עם כוס בירה.
"אז אני אלך", הצהרתי.
"אבל אני לא רוצה שתלכי, שבי כאן לידי", אמר וניסה לתפוס אותי. אני, שזכרתי מהאקס שלי כמה חשוב היה לו הלבד בכל הביחד, הרגשתי שאני חייבת למדר את עצמי לשעות ספורות, שאחר כך לא יתלונן ברגע של מצוקה שאנחנו חונקים זה את זו, כמו שהאקס תמיד אמר שאזל לו האוויר לנשימה.
"נמאס לי שאני אוכל חרא בגללו", הושיב אותי יום אחד הזוגי לשיחה. זה היה אחרי שברחתי מעוד אירוע משפחתי רגע לפני שהחל. הייתי כל כך חסרת ביטחון לגבי החשיפה שלי בפני בני משפחתו וחבריו, שלא הצלחתי להביא את עצמי למצב בו אוכל לפגוש אותם בלי להתבייש. עמדתי מתחת לבניין של הוריו ובכיתי, וכשהתקרב אבא שלו, הרמתי את הידיים על הפנים, שלא יראה אותי. "את מנסה להתחבא מתחת לאצבעות הקצרות שלך?" שאל אבא שלו, ולא ידעתי אם לבכות או לחייך.
"אני זה לא הוא", אומר הזוגי בכל פעם שאני משווה, חוששת שטראומת האקס תפלוש לחיינו, מתקשה להפריד בין הזכרונות המרים של קודם לחוויות הטובות של עכשיו, כאילו כל הגברים אותו דבר, והזוגי פשוט עוד לא הפך למה שהאקס נהייה בסוף הקשר שלנו. כאילו הזוגי עוד לא הגיע לרגע בו יתפרץ ויכעס וישלח אותי להסתתר בחדר השינה.
רק לא מזמן הצלחתי להתגבר על טראומת האקס. פתאום הבנתי שאני במירוץ אחרי הזמן, שכל יום אני מחכה לרגע בו היחסים שלנו יתפוצצו, לכן אני לא מצליחה ליהנות מהם בכלל. זה היה הרגע בו החלטתי שאני לא אתן לעצמי להיות בפוסט טראומה כל החיים.
לא רציונלי, אני יודעת, אבל צרוב עמוק בתוכי
יש טראומות שחלפו ברגע שהיתה לי חוויה חיובית שפיצתה - ויש טראומות שעד היום אני לא מצליחה להיפטר מהן, כמו גבר שראיתי בפארק בתור ילדה, שנופף לעברי בפני באיבר מינו ובגללו גם עכשיו אני נתקפת בהלה בפארק עם הכלבה כשמשהו זז בין השיחים. או אותה פעם שנשארתי בצבא עד מאוחר, אחד הקצינים נכנס והחדר התמלא מתח מיני שלא רציתי בו - גם היום אני יכולה לחוש בו כשאני נשארת לבד באותו חדר עם גבר בעל סמכות, בלי שיקרה דבר אני פוחדת. זה לא רציונלי, אני יודעת, אבל צרוב עמוק בתוכי.
רק באוגוסט האחרון הצליחה חברתי מ' להתגבר על הטראומה שהרסה לה כל כך הרבה מערכות יחסים. מ' פחדה מאוגוסטים, כי בכל אוגוסט היא נפרדה מחבר. בהתחלה זה התרחש במקריות מפתיעה, שנה אחרי שנה, ואחר כך כנראה הפך לנבואה שהגשימה את עצמה. איך שאוגוסט מתקרב והיא כבר עצבנית על בן הזוג גורמת או מאלצת אותו לעזוב, כי ממילא הגיע אוגוסט והוא ודאי ייפרד ממנה. וכך היא מכשילה כל זוגיות שלה בטרם יגיע אוגוסט הנוראי. אבל השנה היא היתה בחו"ל ושכחה שאוגוסט זה חודש הפרידות שלה. היא חזרה ישר אל תוך ספטמבר עם אותו החבר מיולי. "ניצחתי את טראומת אוגוסט", הכריזה בעליזות.
