מי ומין

עדיף לשמוע את סרינה

רובי וויליאמס, Rudebox

אח, יא רוב, יא רוב. מה יהיה הסוף? האליל בעל עיני העגל מגשש את דרכו במבוכי הסופר־סטאריות, ואין מה לומר, האלבום החדש הוא חתיכת גישוש. או ליתר דיוק, גיבוב. כזאת יצירה מבולגנת לא נראתה כאן מזמן. וויליאמס לא החליט אם "רודבוקס" הוא מחווה לעבר שלו, או חגיגה של ההווה. יותר משזה אלבום, זאת פשוט ערימה של חידושים לשירים ישנים, ציטוטים מהפט שופ בויז, ג'ורג' מייקל, סליי אנד רובי ושוגרהיל גאנג, סאגה אוטוביוגרפית שמסכמת את חייו בשנות ה־80 וה־90, לצד שיר על מדונה, וגווינת' וסטלה. יא ווראדי.

וויליאמס במיטבו באלבום הזה כשהוא שר, פשוט שר. לא עושה ראפ, לא מאמץ דיבור שובביקו מעצבן או קול פלצטו — סתם שר, כמו שהוא מפליא לעשות בשיר ההערצה "היא מדונה" ("אוהב אותך, מותק, אבל, באמת, היא מדונה. אף בחור בעולם לא יגיד שהוא לא רוצה"). מה שמזכיר לי לשאול אתכם, בחורים ברחבי העולם, באמת הייתם עושים את מדונה? עדיין? יא ווראדי.

הטוב: השיר "לאבלייט"

הרע: רוב השירים האחרים, האמת

המכוער: כפר מר'ר

עדיף מלשמוע את יורם לס

פיית'לס, To All New Arrivals

אלוהים הוא די.ג'יי. ככה אמרו פיית'לס לא כל כך מזמן. אבל מאז באו האייפודים, האקסטזי עבר ממחוזות הטראנס לרחובות ההיפ הופ ו"האומן" הפך להיות "האסיר". כל אלה הורידו קצת את התקליטן מהאולימפוס. אלא שפיית'לס דווקא חזקים מתמיד, ולמרות שהצהירו שהם מפסיקים להופיע, ההצלחה המסחררת של הסיבוב האחרון הבהירה שעוד יש להם קהל. אז עכשיו הם חוזרים, והופכים מאנשי פארטייה לאנשי משפחה מיושבים (גם לסיסטר בליס וגם לרולו נולדו ילדים סמוך ליציאת האלבום, מה שמסביר את שמו).

האמת, קטעי הקלידים האווירתיים שפיית'לס כל כך מתמחים בהם דווקא פחות חזקים באלבום החדש מאשר השירים המסודרים יותר באלבום: הסינגל המקסים Bombs, או שיר ההאוס Music Matters. את נקודת השפל באלבום מסמן השיר "אני מקווה" — חמש דקות תמימות של אטמוספירה הגיגית. אבל, חדשות טובות: דיידו אמנם מבצעת כאן גיחת אורח (כמו בכל אלבום של פיית'לס), אבל היא ממש חביבה. בשיר שלה, Last This Day, היא נותנת שואו מאופק ויפה — ובלי אף יודל, תודה לאל.

הטוב: גודל

הרע: יודל

המכוער: יודה

הו הלך בשדות

The Who, Endless Wire

24 שנים תמימות עברו מאז האלבום האחרון של The Who, והזמן שעבר לא עבר עליהם בנעימים. בארבע השנים האחרונות גם מת להם הבסיסט, ג'ון "השור" אנטוויסל, וגם הסתבך להם המנהיג, פיט טאונסנד, שהואשם בשימוש בפורנוגרפיה פדופילית (וזוכה, אגב). בינתיים הם מזדקנים, מתחרשים ותקועים עם המשפט ההוא, "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן", שטאונסנד כתב בגיל 20 וממשיך לרדוף אותם. לאור כל זאת, יש משהו משמח בתגלית שעדיין יש להם את זה: הקול של הזמר רוג'ר דאלטרי חזק כתמיד, וטאונסנד עדיין מלחין עם כמה יציאות בנות זונה.

האלבום נפתח בבומבסטיות עם "פרגמנטס" האיצטדיוני, נע בין ביצוע עירום ופולקי ל"גבר בשמלה סגולה" (כתב אישום של טאונסנד נגד אנשי הכמורה הצבועים שיצאו נגדו), אחריו עוד שיר רוק בועט, אחריו בלדה וכך הלאה. אבל הגבול הדק בין רלוונטיות לפתטיות נחצה לעתים: את "בתוך האֵתֶר" שר דאלטרי בקול שהוא שילוב בין טום וייטס למיס פיגי, ואם זה לא מספיק, גם התעקשותו של טאונסנד לכלול מיני־אופרות בתוך האלבומים שלו מיושנת בערך כמו נעלי הפלטפורמה שאלטון ג'ון נעל בסרט "טומי". אגב, מי שמתגעגע לאופרת הרוק ההיא, ישמח לגלות שירים כמו Black Widow's Eyes, שנשמעים כמו המשך ישיר שלה. לסיכום, אלבום שווה למעריצים. למתחילים עדיף ללכת אחורה ולדגום משהו מהתקופה שבה ארבעת חברי הלהקה היו בחיים.

הטוב: מי זוכר

הרע: למי אכפת

המכוער: הטרפזים הכתומים שעל העטיפה