התיישבנו לצפות ב"חומוס קארי" שניים. אחד שהיה בהודו ובתאילנד ובאוסטרליה ואחת שהכי רחוק מהעולם המערבי שהיא הגיעה זה טורקיה. הסרט התאים בדיוק לוויכוח שמתנהל בינינו כבר חודשים ארוכים בנושא התרמילאים הישראלים המטיילים בארצות העולם השלישי: היא מזדעזעת בכל פעם מחדש מההתעללות
התרבותית שמבצעים יוצאי צה"ל הנמרצים ב"ילידים" - והעולם שותק; הוא טוען בתוקף שלא כולם כאלה ושאפשר גם אחרת.
במשך חודשים ארוכים תיעדו יוני ציגלר ונועם פנחס את החיים בכפר הודי בשם באגסו, שמשום מה מהווה אטרקציה לתיירים, ברובם המכריע ישראלים. בלי קריינות, עם מעט מאוד תעלולי עריכה מגמתיים והרבה מאוד התבוננות מהצד עקבו השניים סביב שלושה גברים הודים שניצבו במרכז הסרט: קאלה, שמנהל גסטהאוס ומשפחה זה לצד זה; גופאל – העובד במסעדה כמו-ישראלית – שמנהל מערכת יחסים סבוכה עם בחורה ישראלית בשם שירלי; ושורש – בחור אנרגטי שנדמה כי שם לו מטרה אחת בחיים: להצליח כלכלית. בשביל להגשים את זה הוא מגדיל באופן שיטתי את עסקי התיירות שלו, דובר עברית כמעט שוטפת ונלחם כמו דון קישוט בטחנות הרוח של בית חב"ד המקומי.
בניגוד לפרומואים לסרט, בו עצמו לא ננקטה כמעט עמדה. נכון, תועדו הכיתובים בעברית המעטרים את פני הכפר, כמו גם השתלטות החומוס-שקשוקה-חמין על הקולינריה המקומית. אבל הסרט, כמעט סטודנטיאלי למראה, הכיל בעיקר מה שמכנים "רגעים אנושיים": את הריבים הזוגיים של קאלה ואשתו (היי, גם הם מתווכחים על מי עושה כביסה ומי כותש עשב), את המאבק בין שורש לבין החסידים על מי יביא יותר אנשים למסיבת ראש השנה ואת ההתאהבות התמימה של גופאל.
אחרי חמישים ומשהו דקות, לא ניתנה הכרעה חד משמעית מצד יוצרי הסרט. כל אחד מהצופים יכול היה לבחור מה הוא לוקח איתו: את העובדה שבראש השנה בחרו הצעירים בישראליוּת של שורש על פני הדתיוּת של החב"דניקים; את ההחלטה קורעת הלב של גופאל בעקבות הפרידה משירלי לקחת פסק זמן מעבודה עם ישראלים, בגלל שהוא זקוק "לפסק זמן ממניפולציות"; או את הדמעות שקאלה מוחה מעיניו בהסתר כשנועם, יוצר הסרט, עוזב את הגסטהאוס. אנחנו בכל אופן, ממשיכים להתווכח.
ynet טלוויזיה. אתר התרבות הגדול במדינה מבית ידיעות אחרונות. כל מה שקורה וכל מה שמתרחש, כל מי שמשפיע וכל מי שרוצה להיות מישהו ומשהו, כל השחקנים וכל הכוכבניות, כל הכותבים וכל הסדרות, כל מה שקורה על המסך הקטן.
