אוהבים מוזיקה קשה? יס!
המפגש הראשון של גיא בניוביץ' עם להקת יס היה טראומטי. אחרי שבע שנים הוא גילה אלבום מוקדם יותר, והתאהב. ב-"The Yes Album" יש את כל מה שהלהקה תאבד בהמשך: רעב, צליל חם, בנייה סבלנית וסימפונית של היצירה, והכי חשוב – יחס שיוויוני בין הכשרונות
"אני מצטער, אני פשוט לא יכול לשמוע את זה", הוא הסביר, לאחר ששאל למה אני כותב על רוק מתקדם. שאלתי למה, למרות שניחשתי. "זה נשמע כמו משהו מסובך, שהמציאו רק לשם הסיבוך", הוא הסביר. "לא רק מוסיקה ליהנות ממנה, אלא אמנות, כאילו. ואז הם מאבדים אותי". אני מבין אותך, אמרתי. גם אני הייתי שם.
לכל חובב מוסיקה, נדמה לי, יש נקודת שבירה מיתולוגית. יש את האלבום ההוא, שבגללו נטש אמן או להקה. ברוק המתקדם זה קשה במיוחד. על כל אלבום מופת ישנו ים של זבל שמתחזה לאמנות, או מוסיקת מעליות נטולת רגש. גם ללהקות הגדולות מכולן יש אלבומים שכשאתה שומע אותם (אם אתה שורד) אתה שואל את עצמך: מה לעזאזל הם רצו מאיתנו? וכמה אני אקבל באוזן השלישית אם אחזיר את הדיסק הזה?
לי זה כמעט קרה בגלל תקליט בעל עטיפה פנטסטית, שגיליתי מסתתר במדף אחת החנויות בתל אביב. זה היה תקליט כפול של להקת "יס" שנקרא בשם היומרני "Tales from Topographic Oceans". זינקתי על המציאה. אלוהים, מה לא ניסיתי לעשות עם התקליט הזה. אחרי שעות ארוכות של מה שנשמע כחינטרוש יומרני ומתמשך, ויתרתי. מחקתי את "יס" מהחינוך המוסיקלי שלי ועברתי הלאה.
וזו היתה טעות. לקח לי שבע שנים נוספות לחזור ולגלות את "יס", להקה מצוינת, שהציגה לעולם כמה מהמוסיקאים הגדולים ביותר של הרוק המתקדם. ג'ון אנדרסון, הסולן בעל קול הפאלסטו הפנומנלי; ריק וייקמן, הקלידן שהיה לאגדה,וסטיב האו, גיטריסט ענק, שאין דירוג כלשהו של גיטריסטים שקיים בלעדיו.
יש עדיין נרטיב הגיוני
התקליט שלימד אותי לחזור ולאהוב את "יס" לא היה דווקא להיטם הגדול והמוצלח, "Close to the Edge" (שזכה למקום הראשון במצעד 250 אלבומי הפרוג בכל הזמנים, קראו אצל ברייטמן...), אלא אלבום מוקדם יותר, מ-1971, שנקרא בפשטות "The Yes Album". הלהקה מופיעה בהרכב שונה מזה שבו זכתה לשיא הצלחתה, אין לה עדיין את הלוגו המעוטר שפרסם אותה (העטיפה פשוטה והרבה פחות מרשימה מזו של "האוקיינוסים הטופוגרפיים"). אבל יש כאן מוסיקה נפלאה, והרבה חום, באדיבות אדי אופורד, הטכנאי המיתולוגי שעל הקונסולה. ויש גם יצירה אחת יפהפייה, בת 9 וחצי דקות, בשם "Starship Trooper".
"אחות, ציפור כחולה, מרחפת מעלה מעלה
כנפייך מבריקות במעופן אל השמש
הסתירי את תעלומות החיים בדרכך
אמנם הבחנת בהן, אך אל תאמרי דבר
מה שאינך יודעת, טרם שמעתי".
כמו כל דבר בצה"ל, גם "Starship trooper" מתחלקת לשלושה חלקים. הקטע הראשון הוא מבנה השיר הבסיסי של אנדרסון (בשם "Life Seeker"), הפותח בתרועת גיטרה וקלידים מפוארת ומהווה את עיקר התמליל. הקטע השני הוא קליל ובעל טון הומוריסטי, פרי עטו של הבסיסט כריס סקוויר ("Disillusion"), והפרק האחרון הוא קטע גיטרות של האו ("Wurm"). הטקסט של אנדרסון הוא דווקא מהיותר נהירים שלו, אולי כי מדובר ביצירה מוקדמת.
נעצור לומר משהו על אנדרסון וטקסטים. האיש הודה בגלוי כי חלק נכבד של הטקסטים שחיבר ל"יס" היו גיבובי מילים שעלו במוחו – והתאימו יפה לפראזות המוסיקליות. לרוב, גם חברי הלהקה הודו שהם לא ממש מבינים על מה הוא מדבר. אבל כאן, באלבום המוקדם, יש עדיין נרטיב הגיוני. אנדרסון מדבר על התשוקה לידע המושג על ידי התקרבות לטבע. הטבע במובן של "אמא טבע" וכן הטבע האנושי של כל אחד מאיתנו. אבל החיפוש הזה הוא לעולם מוגבל.
אחת השורות היפות ביצירה אומרת: "הבדידות היא עוצמה שברשותנו - לתת או לקחת לנצח". היופי בבדידות האנושית, לדעת אנדרסון, הוא העובדה שלעולם אנו רואים רק חלק מהפאזל. לעולם איננו יודעים הכל, לעולם איננו יודעים את מסתרי היקום. כל אחד הוא גרגיר חול בטבע, המשלים את היצירה המלאה. ואולי טוב שכך, שכן ההבנה האמיתית על טבעו של האדם נובעת מהשלמתו עם מקומו בתמונת הבריאה הזו. זה רעיון בודהיסטי מאוד, ולא פלא לפיכך שלאנדרסון אכן היה קשר מתמשך לפילוסופיות של המזרח הרחוק. ביצירה עצמה, ההשלמה האנושית משורטטת על ידי חיבור הטקסט אודות הידע הבלתי מושג של אנדרסון לזה הקליל יותר בפרק השני. היצירה מסתיימת בתרועת הגיטרות של האו, ועליה מטפס סולו קצר ויפה.
"Starship Trooper" מכילה מבחינה מוסיקלית דברים רבים ש"יס" תאבד בהמשך הדרך. יש רעב, יש צליל חם ואמיתי, בנייה סבלנית וסימפונית של היצירה, והכי חשוב – יחס שיוויוני בין הקול של אנדרסון, הגיטרה של האו ויתר הנגנים. אין את ההתפרעויות האגריסיביות על הקלידים המוחצניים של ריק וויקמן (שיצטרף שנה מאוחר יותר), וגם התמליל מצליח לשמור על קשר הדוק עם ההיגיון. ואתם יודעים מה המבחן האולטימטיבי של יצירת רוק מתקדם? אפשר לשמוע אותה גם באוטו, ולתופף בעליצות על ההגה, כל הדרך בפקקים. ואתה, זה ששאל אותי? אתה מוזמן לבדוק בעצמך.
אורי ברייטמן, עורך האתר "רוק מתקדם" מוסיף: "אחרי שני אלבומים כושלים, חברת התקליטים של יס כמעט זרקה את הלהקה מכל המדרגות. לחברי הלהקה לא היה גרוש על הישבן, אך הם הצליחו לשכנע את סטיב האו להצטרף. הטכנאי והמפיק המוסיקלי אדי אופורד עשה פה את עבודתו הרצינית הראשונה. כל החבורה ידעה שאם האלבום הזה לא יצליח, זה הסוף שלהם. הם קראו לתקליט "יס אלבום" כדי לתת את הרושם (המוטעה) שזה אלבומם הראשון. יס עבדו קשה על כל שנייה באלבום הזה, השקיעו לילות כימים בכל העיבודים, חילקו ביניהם קרדיטים באופן הוגן ונתנו כל מה שהיה להם. אבל גם המזל שיחק להם: בזכות שביתת דואר בלונדון קיבלו כלי התקשורת וחנויות התקליטים דיווח מנופח על כמות המכירות של האלבום, מה שכמובן גרם להיסטריה והפך אותו ללהיט גדול. בזכות ההצלחה, הוזמנו לסיבוב הופעות בארה"ב. מאותו רגע ועד היום, לאף אחד מחברי להקת יס לא היו עוד בעיות כלכליות.
• הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
- לכל הטורים
