במקום לזעוק "שבעס", תילחמו למען האוויר
אנחנו זועקים חמס נגד חברות שמחללות את השבת ומחרימים אחרות שמייבאות לארץ הקודש בשר טריפה, אבל למה אנחנו מתעלמים מאלו שמזהמות את העולם שבו אנו חיים? צביקה נבו אומר שהגיע הזמן לפעול למען כדור הארץ, גם בשם ההלכה
בחלומותיהם הפרועים ביותר דימיינו לעצמם מלכים ואנשי שם את החיים בעולם מתוחכם כשלנו. בתנועות יד קלות להפליא אנו מקבלים כל מה שנרצה: מזון ושתייה? רק להושיט יד ולשים בעגלה. שיחה חשובה? אין בעיה, תוך שנייה יבשת אחרת מונחת באוזננו. רצון לתעד? לחיצה קטנה והרגע שחלף נשמר במצלמה.
אמנם אנו מתאמצים בכל יום כדי ליהנות ממה שהעולם הזה מציע לנו, אבל מה שהשגנו בהחלט מגיע לנו: אנו עובדים קשה, יגעים בתחזוקת הבית, דואגים באופן מתמיד לשלומם של יקירינו ומשתדלים בכל מאודנו לשמור תרי"ג מצוות.
אלא שמעבר לחשבון הבסיסי הזה, כדאי שמעת לעת נעצור לרגע את שגרת חיינו, נביט על הבריאה ונשאל כמה באמת עולה עולם טוב כזה? ואל נפתור עצמנו בהצגת קבלות על תשלום מים ומסים בעתם, כי מדובר על משהו מעבר ליחסינו עם חוקי המדינה, מדובר על יחסים עם עולמו של האל.
אכן בתנועות זעירות אנחנו מצליחים להפעיל דברים סבוכים, אבל האם זוהי האנרגיה היחידה שמושקעת לצורך העניין? החשמל כידוע אינו זורם בכפות ידינו. על מנת להביא ניצוץ זעיר לבתינו יש לבצע עבודות תשתית עצומות, הכוללות הצבת עמודי ענק שנושאים כבלים צפופים באלקטרונים.
מהי עוצמת הקרינה של עמודי החשמל העוברים ליד בית מגורים? עד כמה גדול הסיכון בעשן הסמיך המיתמר מתחנות הכוח בערים? כמה אנשים משלמים על כך בחייהם מדי שנה? ומהי התרומה להרס האקלים באוויר המזוהם?
אחת לאיזה זמן מוגבל קמה זעקה של הציבור הדתי על חילול השבת בידי חברות ענק, ושוב יוצא קול "להעניש" את החברה הסוררת. אבל השאלה שצריכה להישאל היא מדוע אין אנו נזעקים אל מול עוולות אחרות המחריבות את עולמנו? מדוע אנחנו שותקים ולא נזעקים כאשר אל מול עינינו הולכת ובאה שואה סביבתית?
הבריאה חולה
קשה לומר "לא ראינו לא שמענו", הרי לנגד עינינו הדרמה מתרחשת. האקלים מתחמם, הגשם מתמעט, האוויר מזדהם והסרטן משתולל. מאגרי המים נסגרים בזה אחר זה בשל זיהומים, הים נושא בין גליו את שאריות גופנו ובעלי חיים הולכים ומתמעטים. דברים איומים אלה מתרחשים לראשונה רק בזמננו. וזוהי תוצאה ברורה של מעשי בני האדם.
הבריאה חולה ואין אנו חשים לעזרתה, פשוט כי אנחנו נהנים בעולמנו. שבעים אנחנו ומסתפקים בהודיה על הטוב - תפילה, על פי אמונתנו, מתקבלת תמיד. אלא שנדמה שהאוויר כה מזוהם עד שהתפילה מסתבכת בערפילי מעלה וחוזרת אלינו ללא מענה. הידרדרנו לחיי חברה חולה המנותקת מהטבע וקרובה אל ליבה בלבד.
מתברר שגם ההלכה היהודית, הרגישה לעוולות ומצוקה ובוחרת בחיים ערכיים, נותרה מעט מאחור. מדוע אנו חסים על החברות המסחריות המזהמות את האוויר, אך זועמים על אחרות רק בגלל שהפרו לרגע את קדושת השבת? מדוע אנחנו מקפידים להביע זעם על חברות שמייבאות בשר טריפה, אבל לא מכריזים מלחמה על אלו שמזרימות רעלים לנחלים? חייבים להתעורר, לפני שלעולם ההלכה לא יהיה עולם להתקיים בו.
צביקה נבו הוא צלם, תסריטאי ועובד אדמה. מתגורר בגליל ביישוב אשחר.
לפנייה לכתב/ת 
