חייו ומותו של טייקון

"הדרך היחידה בה "Papa's Got A Brand New Bag" יכול היה להיות נפלא יותר, היה אילו ג'יימס בראון היה בעצמו קופץ

מן הרמקולים, תופס אותך צמוד בכתפיים ורוקד איתך ברחבי החדר, כאשר הוא בו זמנית שואג עליך ישר לפנים. לתקליט הזה אין הקדמה, לפתע, באופן מיידי, יש איבחה של כלי נשיפה, ואז בראון צורח. אף סינגל לא נשמע כך לפני כן, ואין אף תקליט – בטח שבתחום מוזיקת הריקודים – שלא הושפע ממנו".

(דייב מארש, העורך של המגזינים "קרים" ו"רולינג סטון", על Papa's Got A Brand New Bag , לאחר שבחר בו בשנת 1989 כ"סינגל השלישי של כל הזמנים").

הוא היה "הסנדק של מוזיקת הסול", "האיש שעובד הכי קשה בתעשיית המוזיקה", הנביא, המורד, הקפיטליסט, הבוס, היזם, והוא שלט בסול השחור האמריקני במשך כל הקריירה שלו. ג'יימס בראון (2006-1933) הלך לעולמו הבוקר בגיל 73, והתיר אחריו מורשת עצומה של מוזיקה, מקצבים, גאווה ופוליטיקה שחורה, לצד הסתבכויות פליליות ומשפטיות.

במשך ארבעה עשורים, בראון שטף את אמריקה במסעי הופעות בלתי נגמרים שהפכו אותו להרבה יותר מזמר. הוא היה באמת לדמות המשמשת כמקור להזדהות לכל מה ששחור באמריקה יכול להיות, ולאן שהוא יכול להגיע. כמו ריי צ'רלס, הוא חיבר את הבלוז השטני עם הגוספל הדתי לכדי מוזיקת הסול, אבל הרבה יותר מצ'רלס, ואפילו יותר ממוחמד עלי, בראון נטל על עצמו את תפקיד פורע החוק, הסטאגר לי של זמנו.

בראון והכוכב. היה מקור הזדהות 

בראון, שהחל את דרכו כמתאגרף, היה מנהיג של להקת הגוספל "הפיימוס פליימס". היה זה ראלף בס, מנהל הרפרטואר היהודי של הלייבל "קינג רקורדס", שגילה אותו שואג ורוקד באיזה חור נידח בג'ורג'יה והזמין אותו להקלטות בלייבל "קינג רקורדס" שבסינסינטי. הבעלים סיד נתן היה איש עסקים יהודי קשוח שלא היה נודע בידו הנדיבה. בפעם הראשונה בה האזין ל-"Please Please Plesae", אגב הקלטה, הוא כינה את זה "פיס אוף שיט", ואף פיטר את מנהל הרפרטואר. אבל עם בראון הוא ניהל יחסי אהבה-שנאה. נתן שאף להפוך את בראון לזמר אמצע הדרך, בעוד בראון חתר כל הזמן לאלטרנטיבה באשר היא. הם ניהלו ויכוחים, מריבות, ואפילו הגיעו לבתי משפט.

כאשר נתן סירב לממן את "דו דה מאשד פוטאטו", בראון הקליט אותו תחת שם אחר והזניק אותו לעשירייה הראשונה של מצעד הריתם אנד בלוז. כשנתן חשב שהקלטה חיה בתיאטרון האפולו הניו-יורקי היא בזבוז כסף, בראון מימן בעצמו את אחד מהתקליטים הכי חשובים של שנות ה-60. אף על פי כן, הם כיבדו אחד את השני. נתן הצהיר ש"אי אפשר שלא להעריץ את בראון על הדרך שעשה". ואילו אחת הפעמים היחידות בהן נשבר בראון בציבור הייתה בהלווייתו של נתן. על שולחנו במשרד הוא הציב תבנית מוזהבת:"אני זוכר את האיש, סיד נתן".

למעט עשרות הלהיטים שיצאו תחת ידיו, בראון הציב מופע אקסטרווגנטי שכלל בשיאו 24 נגנים. בבעלותו היו תחנות רדיו, חברות פאבלישינג ועסקים שונים ומגוונים. לפני מסע הופעות הוא נהג לשלוח צוות של מעצבי פנים כדי לעצב מחדש את חדרי המלונות בהם נהג לשהות. בדרך זו הוא היה הסולטן, הבלתי מושג, ולבנים כמעט לא נכללו באימפריה הזו.

הוא היה איש קטן, לא נעים למראה, אבל רקד יפה וניחן בקול צווחני והיסטרי. אפילו ג'ון לנון הצורח ב"טוויסט אנד שאוט" נשמע כמו לוחש בהשוואה אליו. מתחילת הדרך, הוא נהג למצוא ריף טוב, תבנית קצב מסודרת ולחזור עליה ב"שאלה ותשובה" אינסופית תוך כדי בניית מתח שמגיע עד לסף כאב. בשעתיים של מופע הוא נהג לבנות פאניקה, צווחות, הקשות, כשהוא נופל על ברכיו וזועק לישועה, כמו אלביס בטריפ רע. והריקוד שלו, שדמה למיק ג'אגר על הבמה במהירות כפולה (ג'אגר היה מי שגנב את צעדי הריקוד), או מייקל ג'קסון קשוח, היה בלתי נתפס. רגליו נעו כמו פרופלור לכדי מופע מרטיט.

בשנת 1965, שעה שהסול כמו הגיע לנוסחה ולרוויה, בראון חזר לאפריקה. "הסינגל Papa's Got A Brand New Bag" נשמע כמו משהו שאיש לא שמע. כל הנגנים – כולל גיטריסטים, נשפנים וקלידנים ויתר הכלים ההרמוניים - תיפקדו כנגני כלי הקשה. התפיסה הפשוטה הזו יצרה את הבסיס של הפאנק והקידוש של הפעימה הראשונה. גישה זו עמדה במוקד המוזיקה השחורה בארבעת העשורים האחרונים, ושימשה כתבנית לFאנק ולהיפ-הופ, ולמאות, אם לא אלפי, סימפולים ריתמיים. כותר השיר גם היה הצהרה: התיק היה אלגורי לסאונד. בראון הצהיר שמצא את הצליל החדש שכה יזוהה איתו.

בין כל המיני-מהפכות המוזיקליות, הוא מיצב את דמותו כטייקון. הוא ארגן את הנגנים שלו לאיגוד ושילם להם הטבות וביטוחים, אך גם לא היסס לקנוס אותם כשטעו במהלך הופעות. "איי גאט יו", הסלוגן על שם להיטו המפורסם, היה משפט

המפתח לגבי קנסות. הוא אף הפך לדמות פוליטית. עם רציחתו של מרטין לותר קינג, שעה שאמריקה השחורה געשה ואיימה להצית את הרחובות, בראון גויס כדי להשליט סדר. הממשל של ל.ב ג'ונסון היה אסיר תודה על כך.

עם זאת, הוא מתח את הקווים לבדלנות: "הגידו את זה בקול רם: אני שחור, אני יפה", היה לסלוגן שלו מ-68'. בשנות ה-70' הוא האמין בקפיטליזם אפרו-אמריקני כמרפא לבעיותיה של הקהילות ואף הרבה לסייר באפריקה. באייטיז הוא לא היסס והצהיר על תמיכתו ברייגן ובכלכלה הדרוויניסטית שלו.

כך או כך, לאורך כל הדרך הוא הצהיר שהוא המקורי: "מלך הדיסקו המקורי", "מלך הראפ המקורי". והאמת, הוא היה המקורי. סליי סטון אולי היה אמן בעל שיעור קומה מרשים ועמוק יותר, פרינס היה הרבה יותר רב-גוני, אבל בראון היה למיתולוגיה בפני עצמה שהפכה אותו לאמן השחור הכי חשוב של חצי המאה האחרונה. ג'יימס בראון הלך כעת לעולמו, אבל כפי שציין דייב מארש, כבר לפני ארבעה עשורים הוא הותיר לנו את המקצבים העתידניים שאותם אנו חיים כיום.