שנת הפרידה מהאזרחים

הישישה עם השיניים התותבות השבורות שאי אפשר להחליף אותן מקצבת הביטוח הלאומי, הילד מעוטף-עזה שימשיך ללכת לטיפול בחרדות במבנה לא-ממוגן, החקלאי מאצבע הגליל שחשב שהמלחמה הסתיימה ולא הבין שגם מס רכוש הוא אויב, הילד שעלה לישראל לא מזמן ומצא שלא יקבל שיעורי תגבור בעברית מן המדינה שלו כי אין לה כסף לזה, הילד - באותו בית ספר עצמו - שמצא כי גם השנה קיצצו לו שעות לימודים, חולה הסרטן שגרר את גופו העייף לירושלים והפגין כדי שיוכל להמשיך לחיות גם אם אינו עשיר, המורה בכיתה א' שמתבוננת בתלוש השכר שלה בבהלה מדי חודש, ההורים שמתבוננים בבהלה במה שמתרחש בבתי הספר של ילדיהם: כל אלה יכולים לרשום את 2006 כשנה שבה לא ראו אותם ממטר.

ויש עוד. הקשיש שברגע האחרון הצליחו כמה חברי כנסת לשחרר אותו מן הקנס שממשלתו רצתה להטיל עליו אם יבקש, חלילה, סיוע סיעודי מן הביטוח הלאומי שישה חודשים אחרי שבקשתו הראשונה נדחתה, הילד שגם השנה לא ראה את פירותיו של חוק השילוב, האשה שאולצה לגרף עלים בבסיס נטוש של צה"ל ואמרו לה שכך תרכוש כישורי עבודה במסגרת תוכנית מהל"ב, הנכה שלא הצליח לעלות על אוטובוס-גאידמק לכפר האוהלים והמלחמה תיזכר אצלו כמאבק בצחנת השתן במקלט, האיש שהבטיחו לו שאחרי פינוי גוש קטיף יהיה בסדר ועד עתה אין לו עבודה, הצעירה שנכנסה לסטטיסטיקה של "נוער מנותק" כי לא הצליחה להדביק את הפער שנוצר בין עולים חדשים לוותיקים בבית הספר - אחרי שלא איפשרו לה ללמוד עברית כיאות - ועכשיו היא בדרך ל"נוער בסיכון", הנערה החוסה במוסד שבו התעמרו בה והיכו אותה, וכל הילדים שעדיין ממתינים לתורם לצאת מבתים רעים ומסוכנים: הם יכולים לזכור את 2006 כשנה שבה בגדו בהם. אולי באופן סופי.

אליהם אפשר לצרף, לרשימה מבהילה באורכה, את המשפחות שהשנה נוכחו לדעת כי גם לעמותות שמחלקות מזון נגמרו המשאבים, וגם לאלה שתומכות בניצולי שואה זקנים, וגם לאלה שנורא רוצות לעשות משהו למען חינוכם המשופר של ילדים בפריפריה, וגם לאלה שמשתדלות לסייע לנשים חבולות ממכות של בעלים.

פעם, כשעוד היתה כאן ממשלה לכולם, העמותות יכלו לעשות יותר. גם הן וגם הקליינטים שלהן נשכחו וננטשו בצד הדרך לצמיחה הכלכלית המואצת, מתנחמים לרגע מחיבוק מילולי כוזב, נותרים שם לגמרי לבד ואוספים את עצמם בקושי לעוד מאבק, לעוד יום מתיש, בלי אופק ובלי תקווה.

ואולי כדאי לזכור, בהזדמנות זו של סיכומים, את בני האדם השקופים, לא חשוב מנין: אלה שהבטיחו להם שכר מינימום שאפשר לחיות ממנו בצמצום ובדוחק - ולא קיימו, אלה שאמרו להם כי מעמדם כעובדי קבלן עתיד להשתפר - וכלום לא קרה, אלה שעדיין ממתינים להשבת הגזל של משכורתם וזכויותיהם ברשויות המקומיות - וימשיכו להמתין, ואלה ששואלים את עצמם איך ייתכן שצמיחה כה נאה לא מגיעה אליהם בכלל, ואיך יש כל כך הרבה רזרבות בביטוח הלאומי - אבל אפילו לא שקל אחד עבורם. ב-2006, אם עוד האמינו, היו להם כל הסיבות הטובות להפסיק להאמין.

ולא כדאי שנשכח את האזרחים שהיו לברווזים במטווח הזוי ומטורף, ואת אלה שעוד מעט אולי יהיו שוב ברווזים - מבלי שנבנה בעבורם בינתיים אפילו מקלט אחד, ואת 840 אלף הילדים שחיו השנה מתחת לקו העוני. אם נחבר את כולם זה לזה, תהיה כאן שורה ארוכה להבהיל של בני אדם שנזנחו לגמרי על ידי ממשלתם ורשויותיהם וכל הגופים הממונים, במדינה המוגדרת נורמלית, על הדאגה לחייה ולרווחתה של אוכלוסיה אזרחית.

2006 היתה השנה בה הממשלה נפרדה סופית ממספר גדול להדהים של אזרחים. עכשיו הם מיותרים לגמרי. עכשיו הם רק סטטיסטיקה. למי אכפת היכן יהיו בשנה הבאה.