yed300250
הכי מטוקבקות
    אלף דולר ללילה
    עיקריות • 28.12.2006
    הג'וב המלוכלך שלי
    נעמי גרין עבדה במשך חמש שנים כמזכירה בסוכנות ליווי יוקרתית בניו יורק, הרוויחה המון כסף ובסוף נשברה. לא בגלל איך שהתייחסו שם לנשים: בגלל איך שזה גרם לה להתייחס לגברים
    נעמי גרין

    באמצע שנות ה-90, כשהייתי סטודנטית, עבדתי כמזכירה באחת מסוכנויות הליווי הכי אקסקלוסיביות במנהטן. עניתי לטלפונים, קבעתי פגישות, אספתי כסף מהבנות, ולעיתים קרובות פגשתי את הלקוחות, שהיו בין הגברים העשירים ביותר בעולם - נסיכים סעודים, מפיקים הוליוודיים, מנהלי תאגידים בינלאומיים ומיליונרים מוול-סטריט. לפעמים הם הגיעו למשרד כדי לעלעל בתמונות מ"ספר הבנות" המפורסם שלנו, ולפעמים רצו לפגוש את האישה שמאחורי הקול בטלפון והזמינו אותי למסעדה יקרה להחריד. ובגלל שהייתי סקרנית, כמעט תמיד נעניתי להזמנה.

     

    הרווחתי הרבה כסף, לא עבדתי קשה בכלל, וגם למדתי די הרבה על היחסים הסימביוטיים בין מין, כסף וכוח. באותו זמן חשבתי שזאת סתם דרך קלה לשלם שכר לימוד ולחיות טוב במקום להיאבק לגמור את החודש כמלצרית. כשישבתי במשרד הנוח והסתכלתי מהחלון על סנטרל פארק, אספתי שטרות של מאה דולר והקשבתי לסיפורי הבנות - הרגשתי כמו צופה מהצד, מנותקת וצינית. רק כעבור שנים הבנתי שגם אותי, בדיוק כמו את נערות הליווי, הכסף פיתה בקלות.

     

    הבנתי עוד משהו שהיה צריך להיות ברור לי כבר אז, אבל איכשהו חמק ממני: שהדברים שראיתי ושמעתי עירערו משהו בתפיסה שלי לגבי אינטימיות, מונוגמיה ונאמנות, וזה משפיע על האופן שבו אני מתייחסת למערכות יחסים גם היום - שנים אחרי שהשארתי את העולם הזה מאחור.

     

    אלף דולר ודולר

    השאלה שמתבקשת מיד היא איך לעזאזל מצאתי את העבודה הזאת. התשובה די נדושה: עברתי לניו יורק כדי להשלים את התואר הראשון. אמי האדיבה שילמה על הכל, אבל פתאום מצאה את עצמה במצב כלכלי קשה מאוד. אם לדבר בבוטות, היא פשטה רגל. הייתי באמצע הסמסטר כשהגיעו החדשות: "מותק, אני מצטערת, אבל את צריכה לדאוג לעצמך". ובהחלט היו לי סיבות לדאוג: הייתי חייבת בערך 12 אלף דולר לאוניברסיטה על שכר לימוד ומגורים במעונות, שני חשבונות אשראי די גדולים לשלם, ובחיים לא היה לי ג'וב רציני. נאלצתי לעזוב את האוניברסיטה.

     

    בהמשך מצאתי עבודה במסעדה של ישראלי. רוב הקולגות שלי היו סטודנטים ישראלים או אמנים מתחילים, והרווחנו סכום פתטי, משהו כמו 70 דולר למשמרת. עד שיום אחד הודיעה אחת המלצריות - צפונית בלונדינית שנקרא לה אורלי לצורך הסיפור - שהיא מתפטרת ומתכוונת למצוא "עבודה אמיתית". היא הראתה לי מודעת דרושים ב"ניו יורק טיימס": "דרושה טלפנית", היה כתוב שם. "עבודה במשמרות יום ולילה, שכר מצוין, אין צורך בכישורי הקלדה. שפה שנייה יתרון". אחרי שבוע היא התקשרה אלי. "את לא מאמינה", היא אמרה, "אני מרוויחה 200 דולר ליום רק מלשבת ולענות לטלפונים, ואני לבד במשרד. בואי לבקר אותי".

     

    אז באתי. התיישבנו על כורסאות עור ענקיות בסוויטת משרדים מצוחצחת שהשקיפה על העיר ועל הפארק. עישנו מרלבורו ושתינו קפה, ואורלי סיפרה לי איזה מין סוכנות זאת. על שולחן הקפה הענקי נחה תיקייה שחורה עם תצלומי הבנות: לא היו שם תמונות עירום, ואורלי אמרה לי שאסור לה בשום אופן לשוחח על סקס עם אף אחד - לא עם הבנות ולא עם הלקוחות. אם לקוח מזכיר משהו מיני בטלפון, היא אמרה, היא צריכה להגיד לו שהוא הגיע לסוכנות הלא נכונה ולסיים את השיחה.

     

    מכל מקום, אורלי נראתה מאושרת. בהתחלה הייתי המומה, ואז הסתקרנתי. כשאורלי סיפרה שהיא מרוויחה הרבה יותר מ-200 דולר בימים מסוימים, תלוי בכמות הפגישות שהיא קובעת, חשבתי על החשבונות שיש לי ועל הכסף שאין לי, ופתאום אמרתי, "תגידי, הם צריכים עוד מישהי?". התשובה, כמו שאתן יכולות לשער, היתה חיובית - וככה התחלתי לעבוד, וככה גם חזרתי ללימודים.

     


    איך את יכולה לעשות את זה? (צילום: אימג' בנק)

     

    ואיך זה נראה מבפנים? האמת, לא רע. שירותי הליווי עלו 500 דולר לשעה, והמינימום עמד על שעתיים. כשסיפרתי את זה לאחד מחברי הגברים, התגובה היתה בדרך כלל משהו בנוסח "בוא'נה, זה בטח הכוסיות הכי מהממות בעולם", או "בשביל אלף דולר הסקס בטח מדהים". למעשה רוב הבנות ניחנו ביופי ממוצע, וסקס מדהים לא היה העניין. כמו שאני ראיתי את זה, תשלום של 1,000 דולר לשעתיים היה קשור הרבה יותר לכוח ולשליטה; גבר שיכול להרשות לעצמו לשלם סכום כזה הוא בדרך כלל חזק מאוד.

     

    רוב הלקוחות ענו לפרופיל מסוים: בערך 95 אחוז מהם היו נשואים, בטווח גילים שנע בין 35 ל-60, וכמובן - מפוצצים בכסף. בסוכנות לא היו מעוניינים בלקוחות שחוסכים במשך חצי שנה כדי להרשות לעצמם שעתיים עם נערת ליווי, ואז דואגים שהיא תחזיר את ההשקעה עד השנייה האחרונה באיזה דירת סטודיו עלובה; רצינו גברים בגיל העמידה שמזמינים סוויטה במלונות פאר כמו ה"פיר" או ה"פור סיזנס", שלא אכפת להם להעביר את רוב הזמן על שמפניה וסמול-טוק ולשמור את העבודה לסוף. אלה היו גברים שהסכימו לשלם על שעה נוספת כשנערה הצליחה לגרום להם לשוחח עד ש"אופס, נגמר הזמן ועוד לא עשינו שום דבר. אתה רוצה שאני אתקשר לסוכנות ואגיד להם שאני נשארת עוד קצת?". והם שילמו, בלי בעיה, כל פעם מחדש.

     

    הלקוח תמיד גומר

    במהלך חמש השנים שעבדתי בסוכנות חייתי שלושה חיים מקבילים: למדתי באוניברסיטה במשך היום, עבדתי בסוכנות בלילה, ובסופי שבוע ביליתי עם חברים בתערוכות, במסיבות לופט ובמועדונים אופנתיים. רוב החברים שלי ידעו ממה אני מתפרנסת וחשבו שזה מצחיק, מלבד אחת, חסרת הומור, שעשתה תואר שני בלימודי נשים. "איך את יכולה לנצל את הבנות האלה ככה?", היא שאלה כששתינו בירה במסיבת יום הולדת של חברה. "לנצל?", מחיתי, "מי מנצל? הבנות האלה לא הגיעו מהרחוב. הן בחורות צעירות ואינטליגנטיות - דוגמניות וסטודנטיות - שבאות אלי לקבל עבודה. הן מרוויחות הרבה כסף, ואף אחד לא מכריח אותן".

     

    וזה היה נכון, עד גבול מסוים. כי האמת היא שהרבה בנות לא ידעו בדיוק למה הן נכנסות כשהחליטו להצטרף לעסקי הליווי. כן, הן ידעו שהן נותנות סקס תמורת כסף, אבל לא קלטו את הפיתוי שבכסף הקל. הרבה בנות שרק התחילו אמרו לי שהן רוצות לעבוד פעם-פעמיים בשבוע, רק כדי להשלים הכנסה בזמן הלימודים או בתחילת קריירת דוגמנות. בשביל ארבע שעות עבודה הן קיבלו 1,000 דולר (עוד 1,000 הלכו לסוכנות), בדרך כלל במזומן, וזה נראה להן הרבה כסף.

     

    אלא שהן תמיד התפתו: הן היו משתמשות בכסף כדי לקנות בגדים בחנויות הכי יקרות במנהטן או להסתפר ב-400 דולר. הן הפסיקו לנסוע בתחתית ועברו למוניות. ואז, לקראת סוף החודש, הן היו מבינות שאין להן מספיק לשכר דירה, או היו רואות מגפיים מדהימים של פראדה ב-3,000 דולר ב"בארניז" - ומפנות זמן לעוד שעות עבודה. או שאיזה לקוח עשיר היה מפתה אותן בסכום עתק להתלוות אליו למשך שבוע, והן היו לוקחות הפסקה מהלימודים, באמצע הסמסטר, ומקבלות את ההצעה. אחר כך הן היו מגלות שהן מפגרות בלימודים ונושרות רק לכמה חודשים, שאיכשהו אף פעם לא הסתיימו.

     

    אנחנו מצידנו שלחנו את הבנות החדשות ללקוחות הקלים - אלה שאוהבים לדבר ולא מבקשים בקשות חריגות. ואז, בהדרגה, כשהן גילו עניין בהרחבת שעות העבודה - היינו שולחים אותן ללקוחות הקשים יותר. והיו המון כאלה. למשל מנהל חברת תעופה בינלאומית שאהב להיכנס למלון לסופשבוע עם ערמת קוקאין ונערת ליווי שתארח לו לחברה; ככל שהוא הסניף יותר, ככה הוא נעשה פרנואידי ולא רציונלי. או הבחור מוול-סטריט, שהיה לו אוסף תלבושות סאדו ותאווה להמחיז תסריטי פורנו זולים. או סתם לקוחות דוחים במובן הכי בסיסי ופיזי של המילה. אבל הסיפור הכי מגעיל היה על מפיק הוליוודי ידוע, שהקטע שלו היה לצפות בבחורה מחרבנת על חתיכת עיתון שהוא פרש על הרצפה.

     

    אבל אלה היו הלקוחות, ואיתם הבנות היו צריכות להתמודד. למזלן, אם תרצו, זה לא נמשך יותר מדי זמן; בדומה לדוגמניות, חיי המדף של נערות הליווי קצרים מאוד. גיל 26 הוא כבר כמעט מחוץ לתחום, ואף פעם לא הצלחתי לשכנע לקוח לקחת מישהי שכבר חגגה 29, לא משנה כמה יפה היא היתה. בקיצור, הרבה נערות ליווי על סף גיל 30 היו מוצאות את עצמן בלי השכלה, בלי רזומה תעסוקתי שאפשר לכתוב עליו הביתה, עם סגנון חיים שהדרך היחידה לקיים אותו היתה להמשיך לעבוד.

     

    אלא שהגברים שהיו מוכנים לשלם סכומים כאלה לא רצו בהן יותר. לפעמים הבחורות האלה פתחו סוכנויות קטנות בעצמן, או מכרו את רשימת הלקוחות שצברו לבחורות צעירות יותר. היו בנות שמצאו בעלים עשירים, אבל לרוב הנישואים נראו כמו סידור בין שני אנשים שהאשליות הרומנטיות שלהם התנפצו לחלוטין. זה היה תסריט עצוב וצפוי, שראיתי אותו מתרחש כמה וכמה פעמים בשנים שעבדתי בסוכנות.

     

    בלונדינית ורבי נפגשים במלון

    אבל היו גם כמה סיפורים מצחיקים. למשל, היה לי לקוח שהיה ראש ישיבה בברוקלין. את העובדה המעניינת הזאת גיליתי כשהוא החליט לבטל תשלום של 2,000 דולר על בילוי עם בלונדינית מקסימה בסוויטה ב"פיר". הוא שילם על התענוג באמריקן אקספרס (חברת אשראי שתמיד מצדדת בלקוח בשעת מחלוקת), מה שהביא אותי למצב די מסובך: הסוכנות רצתה את הכסף, וגם הבחורה שעבדה תמורתו, והבוסית הבהירה לי היטב שכל תשלום מבוטל יהיה באחריותי - כלומר שאיאלץ לשלם את הכסף מכיסי. ואז שמתי לב שהלקוח שילם בכרטיס של ישיבה מפורסמת, והבנתי מה אני צריכה לעשות.

     

    התקשרתי לישיבה, הזדהיתי כגברת פלדמן ושאלתי אם אפשר לדבר עם מר הרשברג (לא, זה לא השם האמיתי שלו) בנוגע לרישום של הבן שלי לשנת הלימודים הקרובה. "אה", אמרה המזכירה החביבה, "את מתכוונת לרב. רק רגע בבקשה, אני אעביר אותך".

     

    "הלו?", אמר קול גברי.

     

    "כן," אמרתי, "זה הרב הרשברג? אני מתקשרת מסוכנות מסוימת במנהטן בנוגע לבעיה עם חיוב של 2,000 דולר בכרטיס האשראי שלך. אתה יודע על מה אני מדברת?".

     

    לרגע השתררה שתיקה בקצה השני של הקו. ואז הרבי התחיל לגמגם. "לא, לא, אין שום בעיה. אני אתקשר לחברת האשראי, בבקשה אל תדאגי. זה יהיה בסדר, אני מבטיח".

     

    "אתה בטוח?", שאלתי. "כי אני מכירה את הישיבה שלך די טוב ואין לי בעיה לקחת מונית למשרד שלך ולאסוף את הכסף במזומן. אני אשמח לספק את השירות הזה, אם אתה רוצה".

     

    "בטוח לגמרי", הוא אמר. "את יכולה להתקשר לאמריקן אקספרס עוד כמה דקות ולוודא שהתשלום התקבל".

     

    וזה בדיוק מה שעשיתי.

     

    מבין הלקוחות הערבים היה לנו שגריר מפורסם (הלוואי שיכולתי לציין את שמו, אבל מי רוצה תביעת דיבה) של נסיכות-נפט קטנה ועשירה, בוגר אוניברסיטת הרווארד. הוא הגיע בטיסה מבוסטון כל חודש, נכנס למלון והזמין בחורה לסופשבוע, ותמיד נתן לה כמתנת פרידה שרשרת מ"טיפאניס". היה גם שליט של מדינת נפט עשירה ששלח את הווזיר שלו לבחור לו בחורה. הווזיר היה גבר בגיל העמידה שהדיף ניחוח עז של בושם, ענד עניבות תחובות בחולצות משי והשתמש במקל הליכה. הוא תמיד התקשר שבוע מראש ואמר לי לאסוף את כל הבנות הפנויות במשרד בשעה מסוימת. הוא היה מגיע, בוחן כל בחורה, נותן לדחויות 100 דולר על עצם ההגעה, ובוחר אחת שתבלה את הלילה עם המעסיק שלו. לא מעט פעמים הבחורה קיבלה 10,000 דולר במזומן על לילות כאלה.

     

    אז כן, היו לי המון סיפורים, אבל בסופו של דבר הם כבר לא הצחיקו אותי. לא צחקתי בגלל הלקוח שדיבר עם אשתו בטלפון הנייד בזמן שעילעל בתמונות של הבנות במשרד - וממש לא חשבתי שזה מצחיק כשאישה התקשרה לשאול על חיוב מסתורי של 4,000 דולר בפירוט האשראי של בעלה, כשתינוקת נשמעה ברקע. כמעט הקאתי מרוב רחמים כשאמרתי לה לשאול את בעלה על החיוב, והתנצלתי שאני באמת לא יכולה לתת הסברים נוספים.

     

    מצד שני, במהלך חמש שנות עבודה שילמתי את חובותי לאוניברסיטה וגמרתי את התואר - אם כי לאט מאוד. התירוץ הרשמי ללימודים החלקיים היה שאני צריכה לעבוד, אבל יכולתי לארגן לי סידור עבודה שיאפשר לימודים מלאים בזמן המשמרות בסוכנות. במבט לאחור ברור לי שהייתי מאוד לא כנה עם עצמי בהרבה היבטים; טענתי שאני עובדת בסוכנות רק כדי לממן את הלימודים, אבל ביזבזתי את רוב הכסף על בגדים יקרים, מסעדות, נסיעות במונית ומספרות יוקרה - בדיוק כמו נערות הליווי. כשהייתי בסוכנות חשבתי שאני יותר טובה מהן - אינטלקטואלית, סטודנטית באוניברסיטה יוקרתית - אבל באוניברסיטה הרגשתי פער עצום בין הסטודנטים הרציניים, המרצים הלבושים בטעם רע והלוחות המאובקים, לבין חיי הזוהר של אנשי העסקים עם המטוסים הפרטיים, המלונות וסכומי כסף האדירים. לפעמים הרגשתי בוז כלפי האקדמאים שחיים במגדל השן ולא יודעים כלום על מה שאני התחלתי לקרוא לו העולם האמיתי.

     

    ידעתי כמובן שאין עתיד בעולם האמיתי הזה. וגם ידעתי שאני מכורה לכסף. פעם ניסיתי לפרוש: מצאתי עבודה כתחקירנית בחברת ייעוץ בינלאומית גדולה, השתכרתי 32,000 דולר ברוטו לשנה פלוס שכר לימוד, עבדתי מתשע עד חמש ולמדתי בלילה. ההכנסה החודשית שלי אחרי מס הסתכמה בערך ביום עבודה אחד בסוכנות - עובדה שלא שכחתי למשך שנייה אומללה אחת - כי כבר לא יכולתי להתמודד עם לוחות הזמנים הנוקשים, החוקים, התקציבים המדודים והמשמעת העצמית. בתוך שנה חזרתי לסוכנות.

     

    אורלי חזרה מאז לישראל, עבדה בעסק של ההורים שלה ונהנתה מאורח החיים הזוהר - סקי בשווייץ, חברים עם יאכטות בהרצליה, מועדונים אופנתיים בתל אביב. במהלך אחד מטיולי השופינג שלה בניו יורק היא התקשרה אלי ואמרה, "את עדיין עובדת בסוכנות? כל כך הרבה זמן? למה?". מילמלתי משהו על זה שלא הצלחתי למצוא עבודה משתלמת, והיא צחקה בתגובה. "את פשוט מכורה", היא אמרה.

     

    סיימתי את התואר אבל הרגשתי כמו אפס עם השכלת יתר. השנים בסוכנות הליווי הרסו איכשהו את הביטחון העצמי ואת הדמיון שלי: לא יכולתי להתמודד עם עבודה משרדית מתשע עד חמש ולא חשבתי שמישהו יעסיק אותי כעיתונאית, מה שבאמת רציתי לעשות. המעבידים בארה"ב מצפים לקורות חיים שמראות קו ישר של הישגים - אוניברסיטה, התמחות, עבודה זוטרה וכן הלאה. איך יכולתי להסביר את מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות? זה היה בלתי אפשרי, והרגשתי לכודה. כל הזמן הרווחתי אלפי דולרים וביזבזתי אותם, לא חסכתי כלום וישבתי במשרד יום אחר יום. הייתי משועממת וחסרת מנוחה, וכעסתי על עצמי. ונעשיתי כל כך צינית לגבי גברים, שלא הצלחתי לבנות שום מערכת יחסים כנה, פתוחה ואינטימית. הייתי בת 29, והרגשתי אבודה לגמרי.

     

    בסוף דווקא בעלת הסוכנות הצילה אותי. היא פיטרה אותי. לילה אחד איחרתי בכמה דקות, ולא עניתי לה כשהיא התקשרה. כשסוף סוף הגעתי, הטלפון עדיין צילצל - וכשעניתי היא צרחה יותר חזק מאי פעם, ואמרה לי לעוף מהמשרד שלה ולא לחזור לעולם.

     

    עוד לבנה בחומה

    סוף הסיפור גם הוא נדוש למדי: כמה לקוחות נאמנים התקשרו לטלפון הנייד שלי וביקשו ממני לארגן באופן פרטי פגישות עם כמה מהבנות. עשיתי את זה, כמובן. כמעט נפלתי ופתחתי סוכנות משלי, אבל בסוף לקחתי את הכסף שהרווחתי בכמה שיחות, השכרתי בשכירות-משנה את הדירה שלי בסכום הרבה יותר גבוה מזה ששילמתי אני, ונסעתי להודו לשישה חודשים. שם חייתי יפה מאוד ב-1,000 דולר לחודש.

     

    וזאת, תסלחו לי על הקלישאה, היתה התרופה. החלטתי שאני לא רוצה לחזור לניו יורק לעולם. בסופו של דבר הגעתי לתל אביב, התקשרתי לכל החברים ממנהטן שחזרו מאז לישראל, מצאתי עבודה בחברת סטארט-אפ - ונשארתי.

     

    כמעט עשור חלף מאז. יש לי חיים נהדרים, המון חברים ועבודה מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית, יותר מלרוב האנשים שאני מכירה. אני כבר לא מכורה לכסף קל, אם כי אני עדיין פזרנית. ולמרות שהיו לי כמה חברים בשנים האחרונות, שום דבר לא התפתח למערכת יחסים רצינית. "זה כאילו שיש מסביבך קירות", אמר לי אחד מהם. אני יודעת שאין מסביבי קירות. אני יודעת גם שאני עדיין מאמינה באהבה. אני פשוט לא בטוחה שאני יכולה לראות אותה כשהיא שם. 

     

    yed660100