פחות הרוגים? יאללה, חגיגה

בואו נעזוב את השטויות, ואת הציניות הרגילה, ואת הסרקזם והרמיזות הקטנות בהן אנחנו עושים שימוש נפוץ. בעיקר כשזה נוגע למוסדות המדינה שמשפיעים לנו על החיים באופן ישיר. בעיקר כשזה נוגע לביטחון האישי שלנו, ענייני חיים ומוות כאלה, אתם יודעים. אז ככה, ובמילים הכי ישירות שאפשר. החגיגה הגדולה שעומדת להתרחש עלינו, זו שמאחוריה עומד המספר 446 (לא סופי), אינה יותר מאחיזת עיניים. אני חוזר. אסור, בשום פנים ואופן, להתבשם מנתוני משטרת ישראל המבהירים ש-2006 הייתה שנת יופי-טופי בכביש.

זה יפה אמנם, ונראה מעולה בכותרת, אבל האמת היא שאין בנתונים האלה כל ממש. חמור מכך. מישהו עוד עלול להאמין שבאמת נעשה כאן משהו רציני, מקצועי, אמיתי, שעזר להוריד את מספר ההרוגים. מישהו עוד עלול לחשוב שהמדינה באמת שומרת עליו טוב יותר. וזה מסוכן. כי מה שחשוב הם לא המספרים המעודדים לכאורה, מה שחשוב הוא מה לא מספרים לכם.

משטרת ישראל, משרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לא מציגים הרי את כל האמת. למה להם? תמיד נחמד להראות ירידה סטטיסטית, לספר ש"חסכנו הרוגים", לדווח ש"הצלחנו במשימה". זה נשמע מעולה, זה מייצר אמפטיה. אבל זה לא נכון, פשוטו כמשמעו. רוצים את האמת? הנה היא.

1. מספר ההרוגים השנה הושפע ישירות ממלחמת לבנון השנייה. ישירות. 25 בני אדם נהרגו בחודש יולי האחרון, לעומת 35 באותה תקופה אשתקד. באוגוסט? 23 הרוגים, לעומת 37 בחודש המקביל אשתקד, או 65 הרוגים בשלוש השנים שקדמו. למה? המשטרה אומרת שלא הייתה ירידה בנסועה, אבל סותרת עצמה. באוגוסט היא דווקא דיווחה כי "בימי המלחמה זוהתה מגמה של ירידה במספר התאונות, עקב היצמדותם של ישראלים רבים למקלטי הטלוויזיה במקום למושב הנהג, והצורך של רבים אחרים לשהות במרחבים מוגנים ולצמצם את מספר הגיחות מהבית לכביש". בקצרה - אם לא הייתה מלחמה, לא הייתם רואים היום 446 הרוגים, אלא מספר גבוה ב-30 לפחות.

2. כל הנתונים הנוגעים למספר תאונות לקילומטר, לנסועה, למספר התושבים ולאחוז בעלי השיער האדמוני, יכולים להציג ירידה ניכרת. אלא שלמדינה אין נגיעה לכך. כלום לא השתנה כאן בשנים האחרונות. הגורם היחיד שהציע לנו בטיחות גבוהה יותר, נקרא מכונית. מבחני הבטיחות השונים שעוברות היום המכוניות עוד לפני תחילת שיווקן, משפיעים באופן ישיר ומאד חיובי על מידת ההגנה שהן מספקות, כולם בוחנים היום מכוניות, מעניקים ציונים ומשפיעים ישירות על פוטנציאל המכירות. היצרניות מגיבות, ומציידות אותנו בכל טוב. הכל במטרה לשמור עלינו. זה עובד, ומתבטא בירידה עקבית במספר ההרוגים והפצועים קשה בכל העולם.

3. לאט לאט, כמעט מבלי שנרגיש, גדל כאן דור צעיר שמתייחס לנהיגה באופן בוגר ואחראי. נכון, זו שכבת גיל שמוצאת עצמה לעיתים קרובות מדי מעורבת בתאונות, שוב, כמו בכל העולם. אבל החבורה הזו מבינה דבר או שניים בנהיגה, שלא ניתן יהיה להכניס לקודקודם של מדקלמי ה-"25 שנה אני על הכביש, ולא עשיתי תאונה", אלה שמטריפים את התנועה בנהיגה חסרת מודעות, איטית מדי, מבולבלת ומעצבנת. הדור הצעיר, תתפלאו לשמוע, מתייחס לנהיגה אחרת, שולט ברכב טוב יותר, מוכן ללמוד ולהקשיב.

4. מישהו לקח בחשבון את מערך הטיפול בפצועי תאונה, שמשדרג עצמו לא הרף? מישהו לקח בחשבון כי הסיכוי של פצוע קשה מאד להישאר בחיים ברגע שהחל בו הטיפול, גבוה משמעותית מזה שהיה לו לפני חמש שנים, עשר שנים, שני עשורים? בניגוד למשטרה, בתי החולים מחוללים היום ניסים ונפלאות, משפרים את הסטטיסטיקה מבלי שמישהו ייתן על כך באמת את הדעת. כמה הרוגים הצליחו השנה להוציא מהסטטיסטיקה? 10, 20, יותר?

בקיצור, אל תתנו להם לעבוד עליכם בעיניים, עם סטטיסטיקה שיכולה להתפוצץ יום אחד בפרצוף. שום דבר לא השתנה כאן מבחינת הבטיחות בכביש. בטח לא לטובה.