תקציב אכזר לעם רודף בצע

ממשלת אולמרט-פרץ כשלה לא רק בקונצפציה ובביצוע של מלחמת לבנון השנייה, אלא גם בקונצפציית המדיניות הכלכלית-חברתית שלה, כפי שבאה לידי ביטוי בתקציב ובחוק ההסדרים 2007. מדובר בתקציב אכזר, שחברי הכנסת חייבים לתקן. את לב השינוי - הציבור צריך לתבוע מהממשלה, כפי שהבטיחה, לקראת תקציב 2008.

הממשלה, כמוה כקודמותיה, מכבה את האור לחלקים הולכים וגדלים של הציבור. קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים הבטיחו נסיגה מהמדיניות האכזרית של נתניהו-שרון-סילבן. ובפועל? בספר התקציב נכתב בריש גלי ש"התוכנית הכלכלית לשנת 2007, והתקציב הנלווה לה, עומדים בסימן המשך ביסוס הצמיחה והחיזוק החברתי". המשך, ללא שום ביקורת ושינוי. המשך, תוך אחיזת העיניים הזועקת לשמיים: גם ממשיכים בכל הקפאת הקצבאות, וגם כל ה"תוספות" החברתיות מסתכמות בכשלושה מיליארד שקל בלבד מתוך תקציב מדינה של 295 מיליארד. דהיינו, רק 1%. אך ראש הממשלה כבר עושה ספין ומדבר על "תקציב עם חום אנושי" רחמנא ליצלן.

באותה עת הרפורמה במס הכנסה (מבית מדרשה של ועדת רבינוביץ, ולא ועדת בן בסט, שהציעה רפורמה אחרת לגמרי) מסייעת לשני העשירונים העליונים בעיקר, שהם ממילא בעלי הון ומקורבים. איש לא בולם בחוק ההסדרים הנוכחי את הורדת מס החברות מ 32% ל 29% ועוד היד נטויה.

המדינה ממשיכה לפגוע בגמלאיה ללא רחם. שיא הציניות הוא שלפני שנה ערכו שינוי "קוסמטי" קל בקיצוץ קצבת הזקנה, כדי "לייפות" את הסטטיסטיקה של העוני מקרב הגמלאים. אך הכל יודעים שבסיס של קצבת זקנה של 16% מהשכר הממוצע במשק, כפי שהיה ב-2001 - היה לא מספק כבר אז. המאבק היה על העלאה הדרגתית לרמה האירופית של 20-24%.

מנגד המציאה ממשלת נתניהו-שרון שיטות "להילחם בגמלאים" ורמסה את הכנסותיהם וכבודם באמצעות קיצוץ ישיר בגמלה של 4%, קיצור תקופת הזכאות לקצבת הזקנה ולהנחות במס בריאות, פגיעה בזכויות הסיעוד, קיצוץ בהנחות הארנונה, קיצוץ בתקציבי הרשויות המקומיות למועדונים, מעבר מפנסיה תקציבית לצוברת ועוד ועוד. כך הביאו עשרות אלפי גמלאים אל מתחת לקו העוני.

ממשלת אולמרט-הירשזון-פרץ לא עושה דבר, ומפלגת הגמלאים, ספק "מסתפקת" ספק נאבקת על פירורים. היא אפילו לא הציבה תביעה חד משמעית לחזור למצב של 2001.

תרומת הממשלה לתרבות הניצול 

הממשלה שמה ללעג ולקלס את הזכות והחובה לעבוד ולהתפרנס, כשהיא הראשונה לבזות את עובדיה. זוהי ממשלה שהיא מלינת שכר סדרתית ונמנית על המעסיקים הכי פחות נאורים. זו ממשלה שלא אוכפת חוקי עבודה ולכן תרומתה לתרבות הניצול בישראל היא חמורה ביותר.

חמורה לא פחות העובדה שעשרות אחוזים מאלה החיים מתחת לקו העוני הם אנשים עובדים. שכר המינימום הנמוך וההקפאה בהעלתו, הכורח של רבים לעבוד בעבודה חלקית בניגוד לרצונם, השכר הנמוך במקצועות ללא מיומנות - הופכים את העמל למפרך, אך לא למפרנס.

"עגל הזהב" של ההתעשרות והתחרותיות לא מבחין בין המגזר הכלכלי-עסקי לבין החברתי-ציבורי. רוח זרה זו - פוגעת בערוגות רבות של מצוינות שצמחו במדינה: מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת ההשכלה הגבוהה ומערכת בריאות הנפש. האוצר נוקט במדיניות הפריץ הידוע, שקודם מרעיב את הפרה, ואחר כך מתלונן שהיא לא בכושר עבודה.

הקיצוצים הדרסטיים והדה-לגיטימציה למערכות הציבוריות ולעובדיהן - הם פרי מדיניות, ולא כורח כלכלי. גישה זו הובילה לכשל הגדול של הפקרת העורף במלחמה, שנאלץ להיסמך על פילנתרופיה. השירות הציבורי אינו בולם צמיחה כלכלית. על פי התפיסה הסוציאל דמוקרטית, שדוגלת במשק מעורב ותחרותי, דווקא שירות ציבורי חזק ואיכותי הוא עמוד התווך שמאפשר את צמיחת החברה.

התקציב פוער חלל עצום ביחס ליישובי הפריפריה, ובראש ובראשונה ביחס ליישובי עוטף עזה, שהפכו באחת לחזית. ממשלה שלא משקיעה תקציבים במיגון הבתים ומוסדות החינוך, מפקירה את תושביה לנפשם.