כשכל העולם שוב שותק
החברה האזרחית במדינות העולם אמורה היתה לזעזע את הממשלות כדי שיפעלו נגד רצח העם בדרפור. אך זה לא קרה
שואת העם היהודי המחישה כי ישנה חשיבות מכרעת לתגובה בינלאומית במועד, כבר עם ההצהרות על כוונות לרצח עם. בזמן השואה העולם השתהה וכמעט ולא הגיב על החדשות אודות רצח מיליוני יהודים: התגובה הבין-לאומית לא הגיעה בשלב הצהרת הכוונות ולא בשלב ביצוע רצח העם.
נראה כי מדינות העולם לא שינו את דפוסי התגובה שלהן עד היום. בשנות ה-90 התרחש ברואנדה רצח עם, שזכה לתהודה בינלאומית מועטה. בשנתיים האחרונות מתרחש רצח שכזה גם בחבל דרפור שבסודן. מליציות הגאנג'וויד הערביות, הפועלות בחסות ממשלת סודן, מבצעות טיהור אתני באזור לסודנים ממוצא אפריקני.
"יד ושם" יצא בקריאה לעולם לעשות מעשה נגד רצח העם בדרפור, מתוך ציפייה שדווקא לאחר השואה ולנוכח שתיקת הממשלות, החברה האזרחית במדינות המערב תצא במחאה מקיפה וקולנית למען עצירת הרצח. אך זה לא קרה. מחאה כזו הייתה יכולה לעורר את מקבלי ההחלטות באותן מדינות ולהביא אותן לפעול בנחישות כנגד ממשלת סודן.
גם האו"ם נחל כישלון בטיפול בנושא. כישלון זה בא לידי ביטוי בנאום הפרידה שנשא מזכ"ל האו"ם קופי אנאן במושב המיוחד של מועצת הביטחון. הנאום הוקדש למצב במזרח התיכון, ובו השמיע אנאן ביקורת חריפה ולא שגרתית על הארגון בראשו עמד. הוא נזף במועצה לזכויות אדם שבשעה שהיא מתמקדת בגינויה של ישראל, מתרחש בדרפור אסון הומניטרי. אדישות זו שמה ללעג את ההסכמים והאמנות שהעולם נשבע לקיים.
כאשר אני עורך חשבון נפש כיום, אני חש כי נכשלנו. כישלון כזה הוא גם מסר קלוקל לצעירים, שנוכחים לדעת כי הערכים שהם נר לרגלינו - נשכחים בשעת מבחן. אסור לנו לעמוד מנגד ולשתוק, בזמן שגברים, נשים וילדים נרצחים; לעמוד מנגד ולתת למיליוני חיים להימחות מעל פני האדמה פירושו להקריב את עתיד העולם האנושי.
מאוחר מדי להציל את האלפים שכבר נהרגו, אך אין זה מאוחר להציל עוד אלפים שנשקפת להם סכנת מוות. אולי יהיה זה אפשרי להציל משהו מהשאריות המועטות של תחושת המוסריות העצמית שלנו.
