כל הדרך מחיפה

אי שם מעבר לים יש כמה ישראלים שהצליחו להשתלב באופן מרשים בתעשיית הבידור האמריקנית, ולא קוראים להם מיטל דוהן או אקי אבני. אחד מהישראלים שעומד יציב ואיתן בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית הוא הבמאי גיא שלם, שאת עבודתו הבולטת הראשונה תוכלו לראות ביום ראשון הקרוב (21:30) בערוץ "Xtra Hot".

הצצה לסדרה

שלם הוא אחד מהיוצרים והבמאים של הסדרה "Lovespring International" או בעברית "הבלתי משודכים", שמגיעה לראשונה לישראל. הסדרה, הבנויה כקומדיה אלטרנטיבית מסוגן של "תרגיע", "משפחה בהפרעה" או "המופע של לארי סנדרס" וחלקה מאולתרת, מביאה את סיפורם של עובדים במשרד שידוכים ואת הסיטואציות האבסורדיות שסובבות אותן (ובעיקר את אלו שהם מייצרים בעצמם). שלם (32), שיצר את הסדרה יחד עם בראד אייזקס שעבד כמפיק ב"רוזאן", צבר יותר מעשר שנים של ניסיון בעבודה בלוס-אנג'לס ונראה כי החל מהשנה דלתות רבות עוד יפתחו בפניו.

"הבלתי משודכים" נוצרה בטעות, מעיד שלם, ששהה בשבוע שעבר בתל-אביב (חופשה, לא יותר מזה). "אני עובד במחלק הפיתוח של FOX כבר ארבע שנים ומפתח תוכניות אלטרנטיביות. כשהחוזה הראשון שלי נגמר, נוצרה תקופה בת שישה חודשים בה פיתחתי חומר משלי. את הסדרה יצרתי בתור מערכון, בתור פרויקט שאפשר יהיה להראות לחברים. וזה היה טוב. צילמנו סתם קטע משלנו ביומיים וזה קיבל הרבה תשומת לב. התחברתי עם בראד אייזקיס והראנו את הפרויקט לסוכנות שלי. בראד הוא זה שבעצם חיבר אותי לאריק מקורמיק (וויל מ"וויל וגרייס"), שהוא מפיק שותף בסדרה וגם שחקן אורח, ולמייקל פורמן, שגם הוא שותף. הם בעצם היו אלה האחראים על הפריצה, במיוחד אריק, כי יש לו הרבה קהל, והשאר היסטוריה".

אז איך זה קורה? כיצד בחור צעיר מחיפה זוכה להשתכשך בבריכה ההוליוודית? בגיל התיכון, יצר שלם וידאו-קליפים והיה אחד מהבמאים הצעירים הבולטים בתחומם בישראל. קליפ אחד שזכור לטובה, אותו ביים שלם כשהיה בן 16, הוא "חלליות" של ברי סחרוף. כשעבר לאמריקה, החל שלם לעסוק

בעריכת וידאו. "עשיתי את זה במשך חמש שנים", הוא מספר, "וחוץ מזה, ניסיתי לעשות את מה שכולם עשו - לביים סרטים קצרים או תוכנית, אבל זה לא ממש עבד. הבנתי שנורא-נורא-נורא קשה להיכנס שם לתעשייה, במיוחד אם אתה זר. אין לך סיכוי להצליח אלא אם אתה ממציא משהו חדש. לא ידעתי איך אני יכול להתחרות עם כל כך הרבה אנשים שיוצרים שם. מה אני יכולתי להביא איתי, מחיפה? אז בגיל 24 האגו שלי נחלש לגמרי והוא היה די גדול באותו הזמן. הגעתי למקום שבו הסכמתי עם העובדה שאהיה עורך כל החיים שלי".

ואז, בגיל 26, בדיוק ברגע שהוא עמד לאבד תקווה, זכה שלם להזדמנות חייו. "באותה תקופה תוכניות ריאליטי כמו 'הישרדות' החלו להתפוצץ ולהצליח בגדול", נזכר שלם.  "פנו אליי כמה מפיקים גדולים שהיה להם רעיון לסדרת ריאליטי. הסדרה נקראה 'Rodeo Road' והיא הייתה בסגנון 'העולם האמיתי' ועקבה אחרי בוקרים שחיים יחד. הם אמרו לי שהם רוצים שאני אביים אותה, כי הם אהבו את הצורה שאני עובד. אגב, בתוכניות ריאליטי הבמאי עוסק יותר בעריכה מאשר בבימוי. אבל אני אמרתי לא. אמרתי שאין לי כוח לעקוב אחרי אנשים במשך שלושה שבועות רק בשביל עשר דקות של פרזנטציה. אז היה לי רעיון ואמרתי להם: 'בואו נביים את זה. אני אביא את השחקנים ואביים אותם'. וההחלטה הזו שינתה לי את החיים. פתאום הצלחנו לייצר מכמה שחקנים ריאליטי שלם שבכלל לא היה קיים. כל מי שראה את הקלטת, השתכנע שמדובר בחיים אמיתיים ולא סיפרנו שבעצם מדובר בשחקנים, באמת שאי אפשר היה לשים לב. הסדרה נמכרה ל-VH1, אבל בסופו של דבר לא עלתה לאוויר. אבל זה היה כיף ומשהו מאוד שונה בשבילי וזה שינה לי החיים. אחר כך FOX מצאו אותי והתחלתי לעבוד על פרויקטים נוספים".

העולם עצוב, אז צוחקים

עולם הזוהר. הוליווד. השחקנים הגדולים ביותר בעולם מטיילים להם בשדרות סנסט, נושפים אבק כוכבים, מחייכים לכל עבר ונהנים מהפלאשים. אז זהו, שזה לא באמת ככה, לפחות לא על פי שלם, שמתגורר על קו התפר בין ווסט הוליווד לבוורלי הילס. "אלאניס מוריסט השתתפה באחד הפרקים בסדרה. במהלך הצילומים היא לא רצתה לשבת בטריילר שלה אז היא חלקה איתי את המשרד שלי כי הוא היה מאחורי הסט, ויכולתי לצאת מהמשרד ולהיכנס ישר לאתר הצילומים. יצא לי לדבר איתה וזה היה נורא מרגש. בסופו של דבר היא אותו אדם כמו החברים שלי מתל אביב - ערבוביה של אגו עם חוסר ביטחון, ורוצה להגיע למקום מסוים אבל לא יודעת איך להגיע לשם, וקצת מפחדת מהתדמית שלה. לא באמת מדובר על זוהר, אלא באנשים רגילים. מבחינה מסחרית, בארצות-הברית מייצרים תכנים שבסופו של דבר מיוצרים בכל העולם, והעובדה הזו שמה את הכוכבים ברמה של אלילים. אבל הם אנשים פשוטים, הם גם נכשלים ויש להם את אותם הפחדים. זה ידוע שאמריקה מצליחה לייצר לעולם רק את מה שהיא מצליחה בו. רוב תוכניות הטלוויזיה, הבידור, אפילו המוזיקה, בין אם מדובר באמנים שמגיעים מלונדון והפרויקטים הכי מוצלחים – מיוצרים בלוס אנג'לס. אבל אתה לא באמת רואה את הכשלונות, זה בעצם תהליך ניסיוני מאוד ארוך, ויש בלוס אנג'לס הרבה מאוד עצבות.

"שכן שלי מהעבר השני של הכביש הוא סלאש (הגיטרסיט של 'גאנס אנד רוזס' ו'וולווט ריבולבר'). סלאש מכר את הבית לאנדי דיק, ובשנתיים הראשונות שגרתי בבית, אנדי היה יושב על כיסא ובוכה בגינה שלו. היו לנו כל מיני שיחות מאוד עצובות על החיים ועל נטיותיו המיניות הלא וודאיות. רוב האנשים שאני מכיר הם אמנים עצובים, זה לא בדיוק 'גלאמר'. מצד שני, אחת הסיבות להצלחה הגדולה בארצות-הברית היא בגלל הפרגון העצום שיש לאמנים. אותי זה נורא הפחיד כי אני הגעתי מחברה פחות מפרגנת. אם הייתי עובד בארץ והייתי מצליח, אז כולם היו קופצים על היצירה שלי ולא נותנים לה מנוח, כמו שעושים עם דברים פופלאריים בישראל. בארצות-הברית זה ההיפך, לסוכן שלי למשל מאוד חשוב שאני אסע לחופשות ותמיד יש עידוד להישאר חופשי.

"חוץ מזה, בשביל לעלות סדרה בארצות-הברית לוקח המון המון זמן. אחוז אחד מכל הדברים שעולים לאוויר באמת מפותחים לפרויקטים. אבל מה שכיף בארצות הברית זה הלייף-סטייל. למרות שאני לא נחשב כמישהו שנמצא בתוך עולם הטלוויזיה, אני מתפרנס מזה ואני מתפרנס טוב. אני במעמד כמעט הכי נמוך בתעשיית הטלוויזיה בארצות-הברית, ובכל זאת אני מרוויח יותר כסף משלושת במאי העל בישראל. זה יתרון עצום. זה רק מדרבן אותך וגורם לך להרגיש שאתה כל הזמן בהתחלה. אני חבר מאוד טוב של במאים מאוד מצליחים בישראל ונורא עצוב לי לראות שהם הגיעו לפסגה בישראל וזהו – 'דאטס איט'".

אתה מעודכן ביצירות שבטלוויזיה הישראלית?

"יש כישרון כל-כך מדהים בישראל. ראיתי את 'קצרים' וזה היה ממש טוב, מאוד נהנתי. שמעתי הרבה דברים טובים על 'ארץ נהדרת', אבל לא התרשמתי ממנה. אני מודה ש'קצרים' הולכת לפעמים למקומות קצת מטופשים, אבל הסצנות והמשחק מאוד אמיתיות ומאוד חכמות".

ומה לגביי ישראלים אחרים בתעשייה בלוס-אנג'לס?

"החברים הכי טובים שלי הם ישראלים שגרים בארץ. אני לא ממש מחובר שם לישראלים. המוניטין הוא לא עד כדי כך טוב, אז טוב להיזהר מזה".  

 מיהם ההשפעות הגדולות שלך?

"לארי דיוויד. הרבה לארי דיוויד. אני חסיד ענק של וודי אלן, הוא היה אבא רוחני בשבילי. ובסך הכל אני קצת אני יותר אוהב דרמות מאשר קומדיות, אבל אני לא מצליח לייצר אותן. אני חושב שבשביל לראות את החיים בצורה מצחיקה, אתה צריך להיות בנאדם רציני, ובשביל לראות את החיים בצורה דרמטית, אתה צריך להיות מצחיק. אני בנאדם רציני ואני חושב על רעיונות והכל נראה לי נורא עצוב ואפל".

בלארי דיוויד בהחלט יש הרבה עצבות.

"וגם בוודי אלן, הוא יצור טראגי, והם כולם היו. אם היינו ממש מנתחים את כל הגדולים, כמו צ'רלי צ'פלין, היינו רואים שמדובר בדמויות עצובות. צ'רלי צ'פלין הוא מאוד עצוב. מכאן אפשר להבין שאמנות בסופו של דבר היא תרפיה".

אין ספק כי תבנית "הסיטקום" האמריקאית מאבדת יותר ויותר תאוצה בשנים האחרונים. קומדיות אלטרנטיביות כמו "תרגיע"

או "משפחה בהפרעה" מצליחות לרכוש קהל מעריצים רב, אך לא ממש זוכות להצלחה מסחרית. שלם מאמין כי "צריך להמציא את הקומדיות מחדש", וזה מסתבר הנושא הכי מדובר כרגע בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. "אם לארי דיוויד לא ממש הצליח, אז זה יהיה מאוד קשה לכולנו. מישהו יצטרך לקחת את 'תרגיע' ואת 'הבלתי משודכים' ואת כל שאר התוכניות מהסוג הזה ולהפוך אותן למשהו מסחרי. כולנו חושבים איך זה יקרה. הקומדיות כנראה לא ימשיכו באותו הקו, אבל גם לא יהפכו למשהו ממש מסחרי. זה יהיה באמצע. סשה ברון-כהן ("בוראט") מאוד עזר לכולם. הוא עלה על משהו והלך לכיוון אחר, לכיוון של ריאליטי, זו בעצם גרסה אחרת של עבודה בעיניים, כי אתה לא מספר לאנשים שאתה עובד עליהם. זה כיוון מאוד מעניין, ואף אחד עוד לא חשב על זה".

בימים אלה סיים שלם את הסרט הארוך הראשון שלו, סאטירה על תחרות בישול בארצות הברית שבה מתחרות עקרות בית על מיליון דולר. כעת, כשהוא לקראת הרפתקאה נוספת בהוליווד, הוא מנסה לסכם את החיים בתעשייה: "מישהו פעם אמר לי דבר מאוד חכם: 'לוס אנג'לס בנויה מאנשים שהרביצו להם בתיכון'. וזה נורא נכון. ברגע שאתה מתחיל להכיר את ראשי האולפנים, הם בעצם כולם חנונים שמצאו את מקומם ואמרו 'אני אראה להם', וזה מדהים שכולם ככה. כולם נמצאים באיזשהו מרוץ במטרה להיות מקובלים ולחפש קשרים אמיתיים שלא היו להם בילדות. וזה, אגב, הזוהר".