חלוץ יילך, ואז מה?

ממצאי התחקירים הצה"ליים כפי שהוצגו אתמול על ידי הרמטכ"ל מדאיגים הרבה יותר מכפי שניתן היה לשער. לא מפני שהתחקירים חשפו עובדות ומחדלים חדשים שלא ידענו עליהם. אלא מפני שהתמונה הכוללת העולה מהם מצביעה על בעיה שורשית ומרכזית אחת: צמרת צה"ל והממשלה בשנים האחרונות אינם יודעים ואינם מסוגלים לחשוב עניינית ואינם ערוכים לקבל החלטות הגיוניות במצבי משבר. זוהי בעיה חמורה מאין כמוה בגלל השלכותיה וגם מפני ששום תכנית שיקום צה"לית או עריפת ראשים סיטונית לא תפתור אותה.

הדוגמה הבולטת ביותר לכשל החשיבה הזה, היא ההחלטה שנפלה ב-12 ביולי 2006 - ההחלטה לצאת למלחמה בלבנון והמטרות שהוגדרו למהלך הזה. המטרות שהוגדרו בכתב היו עמומות, לא מנוסחות לביצוע של תוכנית צבאית ברורה. כזאת שאפשר למדוד בסוף את תוצאותיה. כמו למשל: חידוש ההרתעה מול החיזבאללה, "יצירת תנאים להשבת החטופים", "פגיעה משמעותית בחיזבאללה" ו"הרחקת חיזבאללה מקו הגבול".

ההגדרות העמומות בילבלו אפילו את הרמטכ"ל ואת בכירי המטכ"ל - כמו גם שרי הממשלה שאישרו אותן. הם התכוונו כנראה למבצע צבאי מוגבל בזמן ובהיקף, אווירי בעיקרו, בשעה שלמעשה החליטו על מלחמה בלבנון, וזאת מבלי שהבינו את משמעות ההחלטה שקיבלו.

זו הסיבה שלא הכינו מראש מהלך קרקעי בדרום לבנון ולא גייסו את המילואים מייד בתחילת הלחימה. אפשר בהחלט להאמין לחלוץ כשהוא אומר שמעולם לא היה שבוי בקונספציה שאפשר לנצח מלחמה מהאוויר. הוא פשוט לא הבין שהוא יוצא למלחמה ולא למבצע מוגבל. כמוהו גם כל בכירי המטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה ושרי ממשלתו. ומדוע הם לא הבינו? מפני שלא חשבו כראוי על ההערכות והמוכנות של החיזבאללה ועל תכניותיו, שהיו מונחים לפניהם. אבל השיא היה חוסר ההתייחסות לבעיית הרקטות על העורף.

למרות שראשי הצבא צפו, ואף הודיעו במפורש – ומראש - לממשלה, שמטחי רקטות כבדים ינחתו בשטח ישראל, התעלמו השרים ובכירי המטכ"ל מהצורך להגן על העורף הישראלי, ולא נערכו למזעור הנזקים והאבידות שספגו יישובי הצפון. רק לקראת סוף הלחימה - אחרי שנפלו על תושבי חיפה והצפון כולו אין ספור קטיושות - גם בירושלים ובקרייה נפל סוף סוף האסימון.

מצעד האיוולת לא בלעדי לצבא

הכשל החשיבתי הזה אינו דומה במהותו לכשל של צה"ל וממשלתה של גולדה מאיר בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. ההבדל הוא שאז המודיעין הטעה ובלבל את מקבלי ההחלטות ולא נתן להם כלים להעריך נכונה את המצב. הפעם המודיעין היה מדויק וסיפק לראשי הצבא ולממשלה מידע והערכות טובים ומלאים. לכן אחריותם של המחליטנים כבדה יותר, ברורה יותר  - והעובדה שדווקא הם לא חשבו על כל ההשלכות כדרוש, מדאיגה יותר.  

צריך להיות הוגן ולומר שמצעד האיוולת אינו נחלתה הבלעדית של הצמרת המדינית-ביטחונית הנוכחית של מדינת ישראל. שותף לו ראש הממשלה אריאל שרון, שאימץ את "אסטרטגיית ההכלה בלבנון", שהגה הרמטכ"ל משה יעלון. תמציתה של האסטרטגיה מסתכם במשפט: 'נתאפק, עד שהקטיושות יחלידו' והמשכה בקיצור שירות החובה וצמצום אימוני המילואים שיזם שר הביטחון שאול מופז בתמיכת הצבא. 

לאלה אפשר להוסיף את תקציבי הביטחון שקוצצו בחדווה על יד הכנסת ובעיצוב תפישת ההפעלה החדשנית כביכול שצה"ל אימץ (בהנחייתו של חלוץ). זו שהעבירה את ניהול הלחימה במלחמה מהמטכ"ל למפקדי הזירות, כלומר לאלופי הפיקודים שלרשותם לא עמדו המשאבים המודיעיניים, האוויריים, והלוגיסטיים שעומדים לרשות המטכ"ל.

אין טעם למנות את כל הצעדים שננקטו משיקולים פוליטיים פופוליסטיים. גם אם היו מתוך אילוצים תקציביים קוניוקטוראליים או מתוך שאיפה שאינה ברת-כיבוש, להפגין חדשנות אינטלקטואלית מרשימה - מבלי לחשוב עד הסוף על תוצאותיהם לטווח הארוך.

היום כבר אפשר לקבוע כי כל מי שעמד בראש הצמרת המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל בשש-שבע השנים האחרונות לקה באותה תסמונת של פעולה בלי מחשבה תחילה. לכן גם אין טעם בעריפת ראשים. אין בצה"ל היום אלוף או תת-אלוף שלא היה שותף במעשה ובמחדל לבלגן הפיקודי שהתגלע במלחמת לבנון השניה גם אין שר בממשלה שטרח לשאול את השאלות הנכונות כשהתקבלו ההחלטות.

השאלה כעת אינה אם חלוץ צריך להתפטר או להתפוטר. השאלה היא מי יחליף אותו והאם מי שיחליף אותו מסוגל לשנות מן היסוד את דפוסי החשיבה העמומים שהשתרשו בצבא.

יש אמנם כמה אלופים במיל. שאינם שותפים ישירות למחדל לבנון. למשל מנכ"ל משרד הביטחון גבי אשכנזי, האלוף גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר ועוד שנים שלושה כמותם. אבל אין שום ביטחון שאחד מהם מסוגל לבצע את המשימה הענקית אם יוצנח חזרה לתוך המערכת.

האינרציה וההרגלים של צמרת צה"ל הנוכחית היא מכשול שקשה מאד להתגבר עליו. לכן יש טעם לשקול אם לא ראוי לתת הזדמנות שנייה דווקא לאלו ששגו ויש להם מוטיבציה להוכיח את עצמם. אבל גם זאת, רק בתנאי שהצמרת המדינית תסיק את המסקנות ותשנה את דפוסי הפעולה והחשיבה שלה. זו בעצם המשימה העיקרית של ועדת וינוגרד. אם תחליט שהצמרת המדינית-ביטחונית הנוכחית מסוגלת לתקן את עצמה – ניחא. אבל אם יחליטו חבריה שרק עריפת ראשים היא הפיתרון לחולי החשיבה הבסיסי – היא צריכה לטפל בצורה כואבת גם בדרג המדיני.