היחידה

מאז שהתחלתי לכתוב את הטור הזה, לא אחת קרה שזרים מוחלטים שאלו אותי איך זה להיות אבא לבת. באמת, אפילו לא אחת. אבל אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שזה בדיוק כמו להיות הבעלים של מכונית: בהתחלה אתה נכנס ללחץ מכל שריטה שהיא חוטפת, ובסוף אתה רק מחכה שיבוא איזה פראייר וייקח אותה.

ברצינות, יש הרבה דמיון. ומעבר לכל דבר אחר – הגאווה, החרדה, הטפסים שצריך למלא – אני מדבר על התחרות שנוצרת בינך לבין כל אחד שגם לו יש אחת. ערירי או הולך רגל לא יבין זאת, אבל לא מדובר במשהו חד־ממדי בסגנון "למי יש יותר גדול": התחרות ההורית, בדיוק כמו זו המכונאית, נערכת בשלושה מקצים נפרדים. אם יש לך ילד שלא ישן בלילה, או פיאט שלא מתניעה בבוקר, אתה שייך למקצה "מי הכי סובל"; אם יש לך צאצא שזוחל בגיל ארבעה חודשים או ב.מ.וו שעולה לירושלים בארבע דקות, אתה בקבוצת מי הכי מהיר; ואם התברכת במלאכית שלא רואה רופא או בקוריאנית שלא רואה מוסך, אתה מתחרה באמינות ובידידותיות־למשתמש. יש כאלה שהולכים על תואר כפול, בדרך כלל בסבל ובמהירות, רק שבשביל זה צריך בבית גאון היפר־אקטיבי או אלפא רומיאו.

לא יודע למה אנחנו מתנהגים ככה - אולי יצר האדם תחרותי מנעוריו, ואם אי אפשר להיות הכי טובים במשהו אנחנו מסתפקים בלהיות סתם הכי - אבל כל מי שיש לו בן או ג'יפ, כמאמר יוסי בנאי המנוח, משתתף במרוץ אם הוא רוצה ואם לא. ועכשיו יסלחו לי רגע בעלי המכוניות, כי יש לי משהו מהלב לומר להורים שקוראים את הטור הזה: אנשים, תפסיקו כבר עם השטויות שלכם, אין פה שום תחרות. אנחנו ניצחנו וזהו זה.

תרבות הפופאי

אני מתלוצץ, כמובן. בלסבול אנחנו אפילו לא עולים לגמר, ובהתפתחות מהירה אנחנו לא בתמונת המדליות, למרות שללכת עם תמיכה ברבע ל־11 חודשים זה לא רע. אבל במקצה השלישי כולם אוכלים את האבק שלנו: בכל מה שנוגע לאמינות המוצר, לקלות ההפעלה ולעמידותם של החלקים הנעים, אנחנו ההורים הגאים של סוזוקי סוויפט.

זה התחיל כבר בחדר הלידה, כשהשכיבו את הקטנה בפעם הראשונה על החזה של אמא שלה. סיפרו לנו שבימינו רוב הנשים מתקשות להיניק ורוב התינוקות מתקשים לינוק, אבל היא זיהתה פטמה במהירות שלא היתה מביישת בתול ושאבה ממנה בשקדנות שלא היתה מביישת עגל. למען האמת, זה הרגע הכי מרגש שאני זוכר מהיום ההוא: לבת שלי עוד אין פז"מ של חצי שעה בעולם הזה, וכבר היא פותחת פור על 70 אחוז מהמחלקה.

באותם ימים ראשונים סיפרו לנו גם שיחידי הסגולה שכן יונקים מתקשים בדרך כלל לעשות את המעבר לתחליף חלב. שלושה חודשים עברו, והתברר כי להד"ם ולא יער: הקטנה הסתערה על המטרנה, ומקץ שלושה חודשים נוספים של זיגזג בין אמא והכי קרוב לאמא, ויתרה על הציצים מרצונה - בדיוק כשאלה נאלצו לשוב לעבודה (תזכורת לעצמי: לנסח מחדש את המשפט הזה). אבל הכל מתגמד לעומת מה שקורה היום. מילא שהיא אוכלת על בסיס קבוע אבוקדו ועגבנייה, ביצה – ובכן, ועגבנייה; בסופי שבוע, כשהאחריות על בישול קווץ' הירקות־בשר המפורסם עוברת מהמטפלת אלי, אני מכניס לתוכו עלי תרד. והיא אוכלת את זה! עם תרד! אפילו אני לא אכלתי תרד בתור ילד, וזה עוד היה בשנים שכולנו ראינו "פופאי" וחלמנו להביא באוליב! אוקיי, אז חלקנו! היא היתה ממש רזה והכל!

לגבי שינה, יש לי שתי מילים להגיד לכם: חמש דקות. ואני לא מתכוון לזה כמו רוב ההורים לתינוקות בני עשרה חודשים ושלושת רבעי, במובן של "אני לא חושב שישנתי אתמול רצוף יותר מ־"; אני מתכוון למשך הזמן שעובר מהרגע שאתה מניח את הראש הקטן שלה על הכרית ועד שהיא נרדמת. ולזה שלפעמים אנחנו לוקחים אותה בבוקר למטפלת כשהיא עדיין ישנה. אני מתכוון, אם לא הבהרתי את זה עד עכשיו, לזה שדפקנו את השיטה.

שש שיניים שאני יודע עליהן כבר צמחו לבת שלנו, והיא לא העבירה לילה ללא שינה בגלל אף אחת מהן. האדמדמת שהיא חטפה – מחלת הילדות הרשמית היחידה שלה עד כה – עברה בתוך 48 שעות, כמו בספרים. כשהיא בוכה לוקח לנו שתי דקות להבין למה, ובדרך כלל לא יותר מעוד שתיים לגרום לה להפסיק. באמבטיה היא מתנהגת כמו הקרפיונים שסבתי נהגה לקנות לפני פסח, ובניגוד למה שקורה עם ילדים רגילים, אני מתכוון לשלב שלפני הנבוט בראש. ואגב הראש, אפילו הזפטות שהיא חטפה כשהתחילה לעמוד על שתיים, ושתיארתי כאן בגיליון הקודם, לא יצרו שום נזק מוחי נראה לעין. היא, בקיצור, התינוקת הכי ידידותית למשתמש שאבא טרי יכול לאחל לעצמו. אבל לכם, כל הלוזרים מהמקצה השלישי, יש לי גם חדשות טובות: האבא הזה אולי הביא לעולם את מיס סאנשיין הקטנה, אבל הוא מתכוון לקחת את התואר ולפרוש בשיא.

כמובן שזאת לא הסיבה היחידה; אתה לא מחליט שהבכורה שלך תהיה בת יחידה רק כי אתה חושש שבניסיון הבא תיפול על התינוק ההוא שצ'כוב כתב עליו את "לישון". אבל אם יש לך בבית את הסוזוקי של הילדות, ואתה בכל זאת מרגיש שבעוד חודש ושבוע תסתיים השנה הקשה בחייך - זאת בפירוש אחת הסיבות.

חיית הכיס

רוב ההורים שאני מכיר טוענים שכשהילד הראשון שלך משמיע את המילים הראשונות שלו, אצלך מתחילות המחשבות על הילד השני. יכול להיות. יכול להיות שבעוד כמה חודשים, כשהבת שלי תתחיל לאכול מהצלחת במקום את הצלחת ולהגיד "אבא" במקום "באבאבא" – או לפחות להגיד "באבאבא" כשהיא מסתכלת עלי ולא על הכלב – גם אני אגיע למסקנה שפעמיים כי טוב. אבל האמת? לא נראה לי. ולפני שתתחילו עם הצעקות, לא: נכון לעכשיו, גם לשרה לא נראה.

כשמישהי מרובת ילדים מהעבודה שלה שמעה שאנחנו שוקלים ברצינות ליישם את מדיניות הילד האחד, היא הגיבה כאילו החלטנו למכור את הפעוטה לערבים: מה זאת אומרת, וזה נזק בל יתואר, וילדים צריכים חברה, ואחר כך זה יחסר לה כל החיים. שוב, יכול להיות. אבל אם החסך הזה לא ישלח אותה לפסיכולוג ביום מן הימים, משהו אחר כבר יעשה את זה – והרי מישהו יצטרך לשלם את החשבון. מישהו שלא יהיה לו אם הוא ימשיך עם הקטע הזה של הפרו ורבו.

כן, כסף. אם יש סיבת־על להשאיר את התא המשפחתי שלנו כמו שהוא, זאת הסיבה. לא מזמן קראתי באיזה טור אישי על הורות – אף פעם לא מזיק לבדוק את התחרות – ש"אין מקום לשיקולים כלכליים כשמדובר בהבאת ילדים לעולם". הציטוט בטח לא מדויק לגמרי, אבל זאת היתה רוח הדברים, ויסלח לי זה שכתב אותם אם ישתמע מדברי שאני לא מכבד את דעתו, אבל הוא אידיוט. השיקול הכלכלי צריך להיות הראשון, שלא לומר היחיד. תחשבו מה היה קורה אם מיעוטים מסוימים בישראל היו מבינים את זה, ותגידו לי שאני טועה.

כן, כסף. אני רוצה שיהיה לי מספיק כדי לתת לילדה אחת חיים טובים ופסיכולוג, לא כדי לתת לשני ילדים חיים בינוניים ועובד סוציאלי. וחוץ מזה, אני רוצה מספיק כדי לחיות בעצמי. תגידו שזה אגוצנטרי, ואגיד שעוד לא נולד האדם שעשה ילדים – או לא עשה אותם – מסיבות אחרות.

אם השנה הראשונה בחייה של בתי היתה הקשה ביותר בחייו של אביה, זה קודם כל בגלל כסף: בגלל שמצד אחד אי אפשר להוריד גז בעבודה, ומצד שני אי אפשר לממן עזרה מסביב לשעון. את המלכוד הזה מכיר כל הורה מהמעמד הבינוני, בדיוק כמו שהוא מכיר את הפתרון – לעבוד יותר. לקרוע את התחת כדי להביא מספיק כסף לילד הראשון, ואז לקרוע אותו יותר כדי לממן גם את השני. מה קיבלנו? נכון, תא משפחתי קלאסי בישראל של ראשית המילניום השלישי. שני ילדים ושני הורים שאף פעם לא נפגשים. ואם ככה, אז ההורים של הבת שלי מסתפקים בילדה אחת שהם כן רואים. לפעמים.

מי בא לאבא

בכל פעם שיוצא לי לאסוף את הקטנה מהמטפלת, אני מוצא את עצמי פנים מול פנים עם אבא שלה. זה לא דימוי או משהו: זה שצריך להיות עיוור כדי לא לראות שבעלה של המטפלת דנן הוא דמות האב הרשמית שלה, וחירש כדי לא לשמוע איך היא מייבבת כשאני מעז לקחת אותה ממנו. זה עובר לה תוך כמה שניות, אבל תשמעו, זה לא עסק.

האמת, אי אפשר להאשים את הילדה. היא מבלה עם הגבר הזה, שאכנה אותו איתן כי ככה קוראים לו, בערך שמונה שעות ביום ממוצע. איתי, למעט בסופי השבוע (תרד! פאקינג תרד!), היא מבלה שעתיים וחצי ביום טוב ובכלל לא ביום רע. אז כן, בטח שהייתי שמח אם הדברים היו מסתדרים ככה שביום מן הימים יהיו לה אח או אחות קטנים לשחק איתם. אבל בשלב הזה של חיינו המשותפים, נראה לי יותר חשוב שיהיה לה אבא.