קשה באימונים

פעם בשלוש שנים אני פוגשת בחור שווה כמו רועי. אחד כזה שיש לו הכל: לוק, מוח, לב, אופי – כולם מלאי קסם, ייחודיות, חיות וסקס אפיל. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה לפות בזרועותיה הצפודות של נערת אופנוענים אנורקטית. "תשכחי מזה", אמרה לי דיקלה, שקלטה אותי תוך שנייה, "אין לך סיכוי".

אבל אני ידעתי שיש לי, וסירבתי לוותר. מעולם לא עבדתי קשה בשביל דייט כמו בשביל הדייט עם רועי. שנה וחצי הפקתי אותו בסתר, מתגלגלת מחיוך פלרטטני לצחקוק רומזני, מ"איזה קטע שנפגשנו" ל"חייבים לשתות קפה מתישהו". ממתינה בסבלנות של ציידת עקשנית.

לפני חצי שנה ההמתנה השתלמה, והאנורקטית נשלחה להקיא לאסלה של מישהו אחר. כמה ימים אחר כך, כשפגשתי אותו בקפה, הייתי נחושה לנצל את ההזדמנות. במפגן אסרטיביות נדיר התיישבתי בשולחן שלו, ובתום שיחה עאלק־קלילה־אך־מנווטת־היטב קבענו לצאת לדרינק.

היו לי עשר דקות ליהנות מההישג, לפני ששגעת השאלות הגדולה פרצה. זה התחיל בקטן, בתהיות תמימות כמו מה ללבוש ואם להתאפר או לא - והפך לטייפון מסויט של שאלות כמו האם לקחת מסטיק מנטה, או שאולי בעצם מסטיק מנטה משדר התאמצות יתר. 48 שעות מענות חלפו עלי לפני הדייט. בלילות התבשלתי בשאלות חרדתיות, ובימים ניסיתי להזכיר לעצמי שזה כולה דייט. אבל כל הניסיונות להרגיע את עצמי היו כמו ניסיונות לכבות שריפת ענק באקדח מים.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתכוננת לדייט כמו לקרב מאסף: הכנתי מראש תוכנית לחימה ועוד 500 תוכניות גיבוי. לא היו שום פאן או התרגשות בציפייה, רק פחד ואובססיביות. למעשה, עד שהגיע יום חמישי בערב הייתי כל כך דרוכה ומותשת מעצמי, שכבר שקלתי לוותר על כל העסק ולגזור על עצמי פרישות.

בשורה התחתונה לא הצלחתי ליהנות מהדייט שלי עם רועי אפילו לרגע אחד. למעשה, מהרגע שנפגשנו התחלפו השאלות של "לפני הדייט" בסט חדש של שאלות "במהלך הדייט", שהיו לא פחות טורדניות מאחיותיהן. כפי שאפשר לנחש גם רועי לא נהנה מי יודע מה. מרגע לרגע ראיתי אותו קומל לתוך הבירה שלו, שולח מבטים מהוססים לכיוון השעון. ראיתי, והייתי חסרת אונים לחלוטין. בסוף הערב הוא אפילו לא היה צריך למלמל משהו מנומס כמו "נדבר". זה היה אחד מאותם ערבים שבהם את חוזרת הביתה ומרגישה כל כך מיואשת, שאפילו אין לך כוח לבכות.

בסופו של דבר הבנתי שכמה שלא אלחם בזה הגיע הזמן להודות: אני לא בחורה "זורמת". אני לא יודעת לקחת את החיים בקלות, להרגיש נינוחה ולחיות את הרגע. נכון שהיו רגעים מתוקים שבהם הצלחתי ככה, אבל רוב הזמן אני מחכה בדריכות למכה שתנחת, ומכלה את האנרגיות שלי על מלחמת שליטה שהורסת אותי מבפנים. כך שלא משנה כמה אנסה להכניס בעצמי מעט היגיון וקלילות כשאני יוצאת לדייט - אני יוצאת אליו כמו חייל גולני מורעל.

אחרי הכישלון המדכא עם רועי הבנתי שככה אי אפשר להמשיך. האינתיפאדה הפנימית הזאת חייבת להיפסק, ואני לא יודעת איך לעשות את זה לבד. במילים אחרות, אני הולכת לקואוצ'ינג.

הגורילה והערפל

"זה בכלל לא תלוי בך", מבשרת ורד הקואוצ'רית מיד בפגישתנו הראשונה, ומורידה ממני את נטל האשמה. מתברר שבילדותי נכחתי בסיטואציות שגרמו לחלק ההישרדותי במוח שלי, זה שאמור להזהיר אותי מפני סכנות קיומיות, לעבוד שעות נוספות. באיזשהו שלב, היא מסבירה, כל המנגנון הזה הפך למפלצתי, ומאז כל סיטואציה שעוברת עלי נבחנת מבעד לשאלה "האם יש פה סכנה קיומית או לא". התשובה, אגב, היא כמעט תמיד כן - ולא משנה אם אני ניצבת מול אמסטף פעור לסתות או גבר נחשק שמזמין אותי לבירה. התוצאה של התענוג הזה הוא שאני פשוט מסתובבת בעולם כמו לוחם בשדה קרב, ודופקת לעצמי את איכות החיים. ומה אני אמורה לעשות עם זה? ובכן, לדבר אל המוח.

אין סיכוי, אני אומרת לוורד. 31 שנה אני מנסה לדבר עם המוח שלי, וזה תמיד נגמר בצרחות. תנסי לדבר אליו במשפטים קצרים וברורים, היא מציעה. נו, יופי, אני חושבת, דווקא יש לי המון משפטים קצרים וברורים להגיד למוח המחורבן שלי, למשל "איפה זה כפתור האוף". אבל לא לזה ורד מתכוונת. המטרה של המשפטים האלה, היא אומרת, היא לייצר תוכנית הפרדה בין החלק ההישרדותי - שנקרא לו החלק של "הילדה" - לבין החלק הקוגניטיבי, להלן "המבוגרת", ולהגיע להסכם שלום ביניהם.

אבל אנשים ממלמלים מנטרות כל החיים שלהם, וזה עדיין לא עוצר אותם מלחטוף התקפי ג'ננה על בסיס יומי, אני אומרת לה. "מנטרות לא מדברות אל המוח אלא אל הרגש", היא מבהירה, "ופה הטעות".

נו שוין, אני חושבת, אז נדבר אל הנודניק. אלא שאז, כשוורד מבשרת לי שהמשפט הראשון שאני צריכה להגיד הוא "הקיום שלי לא בסכנה" - אני מתחילה לצחוק עד שכמעט יוצאת לי דיאט קולה מהאף. הקיום שלי לא בסכנה? האם קיים בעולם משפט שהוא יותר מובן מאליו מזה? "פשוט תגידי את זה רצוף בכל פעם שאת מרגישה כעס, פחד, עצב, בדידות - עד שתרגישי רגועה".

ובכן, הקיום שלי לא בסכנה. מאוד מרגיע אותי באמת. אני הולכת הביתה, שוכחת מהכל, ומתנהלת כרגיל במשך חמישה ימים. אלא שביום השישי דופק על דלתי משה הגורילה, הלוא הוא פקיד הוצאה לפועל שנשלח אלי מעיריית פתח תקווה. מתברר שעיריית פתח תקווה טוענת כי לפני שש שנים היא נתנה לי דו"ח שלא שילמתי על רכב שבכלל אין לי. כיוון שכך, כעת היא שלחה את משה הגורילה שיעקל את כל מטלטלי - שכרגע זה אומר לפטופ וכלב טרייר מפוהק.

עכשיו דמיינו את הסיטואציה: מצד אחד עומד משה הגורילה עם הרגל בדלת, ומסרב להתפנות. מצד שני אבא שלי צורח עלי בסלולרי, ומצד שלישי משטרת תל אביב מודיעה לי שהיא שולחת ניידת. רגע לפני שהמוח שלי מתפוצץ לאלף חלקים, אני נזכרת פתאום במשפט המטופש ההוא. "הקיום שלי לא בסכנה!", אני מתחילה לזמזם בליבי.

אחרי עשר דקות שתיקה אני מרימה את הראש, מסתכלת על משה הגורילה, ולראשונה רואה בו בן אדם שכולה עושה את העבודה שלו. אני לא סתם מבינה את זה, אני לגמרי מרגישה את זה. פתאום כל הסיטואציה נראית לי די משעשעת. "נו, בוא", אני אומרת לו, "לפחות תשתה קפה".

כשהמשטרה מגיעה אנחנו כבר יושבים בסלון עם קפה שחור ועוגיות ומריצים דאחקות. חצי שעה אחר כך הדו"ח מבוטל. כשכולם נעלמים מהשטח אני מתבוננת במראה ומנסה להרים את הלסת השמוטה שלי מהרצפה. טוב, אני חושבת, כנראה שהמשפט הדבילי הזה עובד.

לשנוא את עצמך בדציבל יותר נמוך

ברור שהוא עובד, אומרת ורד כשאני מטלפנת אליה בהתרגשות, ועכשיו יש לך עוד יומיים עד לפגישה שלנו, אז תנצלי אותם. ואני באמת עושה את זה. מדי בוקר, וגם כמה פעמים במהלך היום, אני אומרת את המשפט ברצף. לפעמים חמש דקות, לפעמים עשר, אבל התוצאה תמיד אותה תוצאה: רגיעה נעימה להפליא, מהולה בבהירות צלולה, שמתפשטת בגוף שלי.

נישאת על גלי האופוריה אני מתלבשת במיטב מחלצותי, ויוצאת לחפש את מיכאל - השכן הפנוי מהבניין ליד. לצערי, אף שנדמה כי הוא נוטה לי חיבה, מיכאל אינו מראה כל סימנים שהוא מתכנן להזמין אותי לדייט. בינתיים אני מקפידה לצאת לסיבוב עם הכלב בשעות שהוא יוצא לסידורים, וגם אם עד עתה לא נראו תוצאות, אני בטוחה שכעת, כשאני מצוידת במשפט הקסם שלי, יחול שינוי דרמטי.

אחרי רבע שעה של שיטוט נואש בנעלי עקב חדשות ובלתי נוחות בעליל, מיכאל לא נראה באופק ואני מחליטה לחזור הביתה. כשאני מתקרבת לבניין אני כבר ממש צולעת, ולכן מורידה את הנעליים ומדדה יחפה על המדרכה. כמובן שדווקא אז מיכאל מופיע. "יש בעיות?", הוא שואל אותי בחיוך, בעוד אני מרקדת על המדרכה הקפואה בגרבי ניילון קרועים ומטונפים.

אמאל'ה. אמאל'ה. אמא'לה. לחשוב על משהו שנון. לחשוב על משהו שנון. מוח ריק. מוח ריק. מוח ריק. הקיום שלי לא בסכנה לא בסכנה לא בסכנה. "שום בעיות", אני לוחשת ומנסה להשתלט על הרעד בקולי, "ביי". ובכן, זה הלך מצוין. ללא ספק התקדמות משמעותית.

ידעתי שברגע שאתחיל להאמין בזה הכל יתחרבש, אני מטיחה בוורד למחרת כשאני נוחתת אצלה, מתנשפת בתסכול. מה שווה לי כל האימון הזה, אם בכל פעם שאני פוגשת בחור שבא לי עליו אני שוב נהיית מאמא־נוירוזה? אבל היא מאגפת אותי מכיוון בלתי צפוי: עכשיו היא מסבירה לי שגם הירידות העצמיות האלה, שבמסגרתן אני משמיצה את עצמי ביעילות אין קץ כבר שנים, הן רק טריק של המוח. מנובר פנימי שאמור להחזיר אותו למצב של דריכות היסטרית, אחרי שכבר הצלחתי להרגיע אותו.

למה הוא עושה את זה? כי המוח הוא לא חבר. לפחות לא בינתיים. ורד מגלה לי שהוא בעצם לא סומך עלי, ובגלל שהוא כזה קטן אמונה - בכל פעם שאני מפתיעה אותו עם האינפורמציה שבעצם הכל בסדר, הוא מחליט לעשות פאקט־צ'קינג משל עצמו. "בדיקת תפקוד" ורד קוראת לזה, ביקורת עצמית מהגיהנום זה איך שאנחנו נקרא לזה.

זה כבר ממש מוציא ממני את כל מערך הסקפטיות. לא יודעת, אני אומרת לה, נראה לי שהתיאוריה הזאת עושה לי חיים קלים מדי: לפתע פתאום הפכתי מאוסף בלתי מרנין של פגמים אישיותיים לילדה אבודה ומסכנה. מה גם שאת בעצם אומרת שהביקורת העצמית שלי מיותרת, ואם כך - ממה בדיוק אני אמורה להסיק מסקנות ולהפיק לקחים? במילים אחרות, אם לא הייתי משפילה את עצמי מול מיכאל, איך הייתי לומדת שאסור לרדת עם הכלב כשאת נועלת נעליים חדשות?

"את לא מבטלת את הלמידה העצמית", מחדדת ורד, "את מבטלת את הביקורת העצמית". וזאת בעצם הנקודה: המטרה היא לא לשנות את המציאות, אלא את האופן שמתבוננים בה. להפסיק לכתוש את עצמך בגלל שלא הגעת לתוצאה שרצית, ולהתחיל לחשוב לאן את יכולה להתקדם הלאה עם המידע החדש.

וזה כבר באמת מפחיד אותי. כי מה, אני עומדת להפוך עכשיו לאיזה יצור זחוח שכל חייו הם מישור רגשי משמים? הרי הפיקים הרגשיים ואפילו ההתרסקויות הם גם חלק מהפאן של החיים. את גוזרת עלי כריתת אונה רגשית, אני מאשימה אותה. ורד לא נבהלת ממני. הקטע, היא אומרת, הוא להבין שזה לא שהרגשות נעלמים, פשוט הווליום שלהם משתנה.

ואז היא שולפת את המשפט החדש שלי להשבוע, שנשמע בדומה לקודמו כמו הייקו גרוע: "הילדות נגמרה, והיא לא חוזרת יותר". מהמם, אני חושבת, עוד משפט שמצהיר על המובן מאליו. הייתי מצפה מפלא הטבע המתכנה המוח האנושי להיענות למשפטים קצת יותר מתוחכמים. אבל ורד מסבירה לי שמה שאני עושה באמצעות המשפט הזה הוא לפנות אל החלק הרגשי במוח שלי ("הילדה", כאמור) ולהתחיל להרגיע אותו. כלומר אני מתחילה לייצר קול פנימי של הורה שמרגיע את החלק הילדי, וככה לומדת להרגיע את עצמי.

הצל המתבכיין שלי ואני

פשטני ככל שזה יישמע, כשאני יוצאת מהפגישה שלנו משהו בי אכן נרגע. בשבוע שלאחר מכן אני מרפה מחיפושי האובססיביים אחרי מיכאל. כעבור ארבעה ימים, כשאנחנו נפגשים באקראי, אני שמה לב שאני מתבוננת בו בעיניים חדשות לגמרי. כשאני מדברת איתו אני מסוגלת, לראשונה בחיי, לא להיות חרדה במאה אחוז מהזמן. למעשה, יש דקות ארוכות שהמוח שלי פשוט שותק. בסוף הפגישה, ובשיא הטבעיות, הוא מזמין אותי לדייט.

זה כמובן מצית את כל שגעת השאלות שלי מחדש, כאילו כלום. שום משפטים לא עוזרים. אני פשוט בטירוף. את חייבת לעזור לי, אני צורחת על ורד, אני מתחרפנת פה. "זה לא את שמתחרפנת", היא עונה לי בשקט, "זאת הילדה". ילדה בתחת שלי, אני נובחת עליה, תעזרי לי להפסיק את זה.

במקום להשתתף בחגיגת ההיסטריה שלי, ורד מסבירה לי ברוך שהיא תעזור לי בכל מה שאבקש, אבל אני חייבת להבין שרק אני יכולה להרגיע את עצמי. לא חברה ולא אמא ולא אף אחד יודע מה הניואנסים הקטנים שסוגרים את ברז ההיסטריה שלך, היא אומרת לי, הם רק יכולים להעניק לך הקלה זמנית.

אבל מה רע בזה, קיבינימט? הרי בשביל מה אני מטפחת חברים, ומקשיבה ליללות שלהם והולכת איתם למשרד הפנים כי הם פוחדים מהפקידה, אם לא בשביל שהם יעניקו לי הקלה מחורבנת כשאני מבקשת? ורד מסבירה שזה לא מה שיעזור לי לסמוך על עצמי. כשאת מבקשת חיזוקים מהסביבה, היא אומרת, את נוטשת את החלק הרגשי במוח שלך – אבל כשאת מרגיעה את עצמך הוא מבין שאפשר לסמוך עלייך ונזקק לפחות פידבקים מהחוץ. ככה גם לגבי בחורים: ברגע שאני אזדקק פחות לחיזוקים מבחוץ, אני לא אבחר בגבר מסוים רק כי הוא גורם לי להרגיש רצויה - אלא גם בגלל פרמטרים יותר עניינים כמו התאמה אישית ושפה משותפת.

אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. אחרי שהתנהלתי 31 שנה כזיקית חברתית שמתאימה את עצמה לסובבים כדי שיחבבו אותה, אי אפשר להתנער מזה כל כך מהר. כדי שזה יקרה אני צריכה להמשיך להרגיע את הילדה הארורה. אבל היא לא מקשיבה לי, אני מייללת לוורד, והיא בתגובה מסבירה לי שהילדה פשוט מבוהלת: לא רק שאני מבקשת ממנה לסמוך עלי, אלא גם מודיעה לה שאין יותר חיזוקים חיצוניים.

היא בת ארבע, הילדה שלי, ובכל פעם שאני רואה אותה היא תמיד נראית אותו דבר: תספורת קארה קצרה ומבהיקה בצבע חום אגוז, גרביים לבנים עד הברך, נעלי לכה שחורות ושמלה אדומה משובצת. כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא ישבה עם ברכיים אסופות אל החזה, מקופלת לתוך עצמה, כך שלא הצלחתי לראות את פניה. כשכבר הצלחתי להגניב בה מבט גיליתי שהיא בוכה. זה היה בכי חרישי, כמעט מנומס. דמעות עגולות, מושלמות, מהסוג שיש רק לילדים. היא לא ניגבה אותן.

היא נראתה כל כך אבודה, שאפילו אני, שמעולם לא הצטיינתי באינסטינקט אימהי, רציתי לחבק אותה. אבל כשהצעתי לה את זרועותי הפרושות, היא רק סחבה משיכה קטנה מהכתף לאות סירוב. זה לקח לפחות שבועיים עד שהיא הסכימה להישיר אלי מבט. זה לקח עוד שבוע עד שהיא הפסיקה לבכות והסכימה לשבת לידי, ברכיה עדיין אסופות בנוקשות סביב גופה. היום, שלושה שבועות אחרי, היא כבר לא בוכה, אבל עדיין לא אומרת מילה.

אז אני מנסה לדובב אותה. מתנחמדת ללא הפסקה לילדה המעצבנת, שלא רואה אותי ממטר. מדי פעם מתחלף הרצון לחבק אותה בתשוקה עזה לטלטל אותה עד שכל שיני החלב שלה ינשרו בתהליך מזורז. אני מרגישה דבילית לגמרי עם כל הסיפור הזה, וכשאני מגמגמת ליד חברי ש"הילדה לא מתמסרת לי", הם מביטים בי כמי שהתחרפנה סופית.

עד ששלושה ימים אחר כך, כמה שעות לפני הדייט עם מיכאל ובאמצע העמסת עגלה בסופרמרקט, אני פתאום שומעת אותה. הקול שלה חרישי, דק, כמעט פריך במרקמו. היא קוראת לי אמא, ומוודאת שאני באמת פה, ומבקשת שאקח אותה על הידיים.

אז לקחתי אותה על הידיים, מה אני אעשה. לא שאשכרה התכופפתי להרים ילדה - אבל דמיינתי את זה והרגשתי את הראש הקטן שלה מונח על לוח ליבי. ופתאום היה שקט. יותר מזה, היתה דממה. כשחזרתי הביתה הלכתי לישון, וכשהתעוררתי היא כבר לא היתה שם.

בסלולרי חיכתה הודעה ממיכאל שהוא ממש מצטער, אבל הקפיצו אותו לעבודה והוא חייב לדחות את הדייט שלנו. איכשהו לא חשתי שום אכזבה. אפילו לא קמצוץ. במקום זה נזכרתי שוב בילדה, ומשום מה מצאתי את עצמי מחייכת.

חברות הכי טובות

בסוף היה דייט. שבוע אחר כך, באותו יום. עד אז הספקתי לפגוש עוד כמה פעמים את הילדה. לפעמים זה קרה כשפסעתי ברחוב, האזנתי למוזיקה, וראיתי אותה רוקדת ושרה לידי. לפעמים היא פיטפטה בלי הפסקה, ולפעמים היא לא הוציאה הגה במשך שעות. כך או כך, בשום שלב לא הפסקתי להקשיב לה.

כשהגיע יום הדייט, אחזה בי שלווה זרה. נכון שלא הפכתי לעלמה זן־בודהיסטית, אבל איכשהו הדברים נהיו מעט יותר פשוטים. זאת היתה אחת הפעמים היחידות בחיי שאשכרה נהניתי מדייט. יכולתי להתרכז בשיחה, ליהנות מהמשקה, לשתוק מבלי להרגיש מאוימת. לא אגיד שלא רצתי לשירותים לפחות ארבע פעמים, או שלא הסתבכתי מדי פעם עם שאלות קטנות. אבל בין לבין ביצבצו ניצנים של תחושה שמעולם לא הכרתי: עניינית, שקולה, משוחררת.

זה היה קיום חדש עבורי, שבמסגרתו פחות ניסיתי להבין אם הגבר שמולי רוצה אותי או לא, ויותר התעסקתי בלבחון אותו. מדי פעם התבוננתי בילדה, שישבה לשמאלי. היא בחנה את מיכאל, ולא נראתה יותר מדי נלהבת. האמת היא שגם אני לא. איכשהו, ברגע שהפחד מהדחייה ירד מהפרק, פתאום לא היה לי כל כך דחוף להשיג אותו. ויותר מזה: פתאום יכולתי לראות שבעצם הוא לא כזה מוצלח.

בסוף הערב, כשהיה ברור לשנינו שאנחנו לא בעניין, הרגשתי דווקא הקלה. נפרדנו ללא רגשות טינה, ואני התעטפתי במעיל הגדול שלי והתחלתי לצעוד הביתה. הילדה צעדה לידי, ואחרי כמה דקות של הליכה תחבה את כפה הקטנה לכפי. כשהיא חייכה אלי מגובה דשא, מצאתי את עצמי בוכה.

31 שנה אני עובדת כל כך קשה כדי ללמוד איך לאהוב את עצמי. מפרנסת פסיכולוגים, מקפיצה תרופות פסיכיאטריות, מתנסה כמעט בכל סם אפשרי, משתתפת בסדנאות רוחניקיות, מנסה לעצור לשנייה אחת את תחנות הרוח של עצמי - והנה, ברגע אחד יקר ונדיר, בשלוש בבוקר, באמצע רחוב הנביאים, אני סוף סוף מצליחה להרגיש את זה. לכמה דקות בודדות, יקרות, אני מרגישה קרובה לעצמי. שייכת. שלמה. מאושרת.

"למה מיכאל לא רצה לשחק איתי?", תהתה הילדה בעצב. "מי צריך אותו בכלל?", אמרתי והבטתי בה ברוך שאפילו לא ידעתי שקיים בי. "אני פה, ואני אשחק איתך כמה שאת רוצה".

תודה לקואוצ'רית ורד בן צבי

המייל של אליען: elian6216@yahoo.com