מה שניסיתם לשכוח לגבי ציפי לבני
השרה לבני לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה כשמעשי ממשלתה הותירו תוך פחות משנה רפובליקת בננות מרקיבה
לאחר שהאליל המקומי שקע בשינה עמוקה לפני כשנה, ומחליפו בראשות קדימה והממשלה נזקק ליקיצה לא פחות ממנו, עולה כפורחת במחוזותינו אלילה חדשה: זכה, צחה, חפה משחיתות, שמסתמנת כתקווה הלבנה של רבים, ובעיקר של מפלגתה. מפלגה שהבטיחה להביא עלינו את הכיף (לא זה של עלה ירוק), אך מאז היבחרה עשתה כל שלאל ידה כדי שכמעט כל דבר במקומותינו ייצבע בשחור משחור.
אלא שקדימה אינה רק אולמרט, סולודקין ואפללו, היא גם ציפי לבני. שרת החוץ והמשפטים וממלאת מקום ראש הממשלה של מפלגה כלשהי, אינה יכולה שלא להיות בשר מבשרה, יהא טיבו של בשר זה אשר יהא, ואפילו יהיה זה מהמין הפיגולי.
כשהדג המפלגתי אינו מיטיב עם נחירי הבריות, הבעיה הריחנית אינה מתמצה רק בראש המבאיש, אלא אם כן לדג הזה אין אח וריח. בחריגות הזו מאמינים כנראה לפחות חלק ממוקיריה של לבני. בעבורם כשהיא הרימה את פעמיה, ברור שנולד לו ברבור - נקי, צח, בר ומלבין, ולה אין דבר עם חטאי מפלגתה הבלתי נגמרים. "היא פשוט לא הייתה שם" - לא בהכרעות הממשלתיות, לא ביישומן ולא באי-קבלת ההחלטות המתבקשות. זאת נוכחות-נפקדות מהסוג הכי מועיל; נמצאים לטוב, נפקדים ברע, ובאה לציון גואלת ואלילה למעריצים.
כשממשלת אולמרט-לבני קובעת בקווי היסוד שלה כי "הממשלה תיאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה, ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי", ואילו במעשיה ובמחדליה בתום פחות משנה לכהונתה, נראות מערכות אלו כאילו נלקחו מקורותיה הרב-שנתיים של רפובליקת בננות מרקיבה, יכולה השרה ציפורה להמשיך ולרחוץ בניקיון כפיה, וחסידיה יכולים להמשיך ולשאתה על כפיהם.
זו כנראה המזיגה הבונה אלילים או אלילות. החסידים מאמצים את העיוורון, החירשות והתתרנות; הממלכה השביעית שוברת שמירה; האלילה מתנקה מאחריותה; והאלילות אינה פוסקת משגשוגה.
שגרה משרדית איננה הטבעת חותם
גם אם לא ייזקף לחובתה ולו שרץ אחד מקופת שרצי מפלגתה ויעמוד לזכותה ניקיון כפיה, עדיין אין בכך, כמובן, כדי מתן הסבר ופשר מספקים לעלייתה בסולם הדרגות המיניסטריאלי ובסולם הפופולריות הציבורי. למן דרכה במשרד לפיתוח אזורי ועד לתפקידיה הנוכחיים קשה למצוא לרפואה ולו אירוע אחד שיש בו כדי הטבעת חותם משמעותית מעבר לפעולות הנזקפות לשגרת המשרדים שפקדה.
אולי הבולט ביותר מכלל מעשיה המיניסטריאליים ניתן במשרד החוץ במהלך המלחמה. מתוקף תפקידה הייתה אמורה שרת החוץ שלא לחדול מלהסביר את עמדות ישראל. הסברים מפי השרה כמעט שלא ניתנו לעולם, ומשניתנו אפשר היה רק להצר על כך בדיעבד ולהכיר במעלותיה היחסיות של שתיקותיה.
ויש גם דוגמה אחת מני רבות בענייני שיקול דעת, שניתנה כבר ב-2004. במהלך שידור ישיר של מסיבת עיתונאים מוושינגטון נתן הנשיא בוש לראש הממשלה שרון כמה הבטחות מעורפלות בנוגע לגושי ההתיישבות ושיבת הפליטים. באולפן הערוץ הראשון ישבה שרת הקליטה, ועוד בטרם חתם בוש את דבריו היא חרצה את דעתה בזכות ההתנתקות, במהלך המדמה בחופזותו משובת נעורים של בן-פזיזא. בהצהרה הנשיאותית העמומה והבלתי מחייבת ראתה לבני זכייה בכל מבוקשה, מה שאיפשר לה, כמובן, להתפנות ולתמוך בהתנתקות.
אך ללבני יש, כידוע, גם דעות נחרצות ומאוד עקביות, למשל בענייני רלבנטיות. בפברואר 2006 היא פסקה: "אבו מאזן אינו רלבנטי". והנה חלפו להם אך כמה ירחים, והראיס הלא רלבנטי נהפך לעוגן המרכזי של מדיניות השרה, שכן "חייבים לחזק את הגורמים המתונים ברשות"; בדיוק כפי ש"סעיפים שוליים" במפת הדרכים, כמו פירוק תשתיות הטרור, שכה היו יקרים ללב השרה, אינם רלוונטיים עוד לדידה ו"אפשר לנהל מו"מ גם תחת אש".
ובמפלגה נטולת האידיאולוגיה, אליבא דמאיר שטרית, יש מן הסתם המון ערכים, ומי ראוי מלבני להיות בא כוחם. וכך, את ציפורה לבית איתן לבני פקד לפני כשנה פרץ ערכי לא בר שליטה. "שליטה על עם זר מנוגדת לערכיי", קבעה השרה, שכידוע רצה לכמה כנסות (חוץ מהאחרונה) ברשימת הליכוד. מפלגה זו לא חלמה לחרות על דגלה את ניגוד הערכים מהמין הזה, כפי שחזון שתי המדינות, שנהפך באחרונה תעודת הזהות הבלתי רשמית של השרה, לא נישא בגאון בידי ראשיה.
ומה בכל זאת הופך את לבני לדיווה מקומית? קרוב לוודאי שמה שנתפש בציבור כשממה מנהיגותית משיא לכך תרומה נכבדה, מעבר לעובדה שהיא לא שלחה ידה בשחיתות. ואולי ההסבר הוא דווקא בדבריו של לין יוטאנג, שטען כי "כשאנשים קטנים עושים צל גדול, אות הוא שהשמש שוקעת".
לפנייה לכתב/ת 
