סנסקריט שוטפת

בזכות תרבות התרמילאים אנו נחשפים בשנים האחרונות לא מעט לתרבות ההודית, אבל לאמיתו של דבר המיתולוגיה ההודית וההינדואיזם מוכרים לנו באופן מבולגן למדי. קל לגלגל מילים כמו "שיווה", "קרישנה", "מנטרה", אבל לא פשוט למצוא מישהו שבאמת יודע מה המשמעות שלהן בתרבות ההודית. בניגוד ליהדות ולנצרות שהן דתות מונותאיסטיות שמשנתן סדורה למדי, ההינדואיזם הוא תופעה יוצאת דופן ברב-גוניותה. ההיררכיה בין האלים השונים אינה ברורה ובקרב המאמינים, למשל, אין הסכמה גורפת לא על סיפור בריאת העולם ולא על הפולחן. הטקסטים שאולי בכל זאת מאחדים באופן כלשהו את המאמינים הם ארבע הוודות, כתבי הקודש ההודים, שחוברו בסנסקריט ארכאית לפני כ-3,500 שנים.

ברגע של קלות דעת, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, החליט עמרם פטר, בן קיבוץ שמרת, לתרגם לעברית כ-30 מזמורים מן הריג-ודה, החלק העתיק ביותר מבין הוודות אשר מכיל למעלה מאלף מזמורים בנושאים שונים - מהלל לאלים והגות ועד לענייני חולין כמו הימורים. "באותו רגע נמהר התחייבתי בפני המו"ל לסיים את התרגום בתוך שנה וחצי ולתרגם מספר כפול של מזמורים", מודה פטר בחיוך. כעת, שבע שנים מאוחר יותר, רואה אור בהוצאת "כרמל" הספר "מזמורים מן הריג-ודה" ובו 61 מזמורים שתרגם פטר מאחד הטקסטים החשובים, המכוננים והיפים בתרבות ההודית.

"המילים עצמן חסרות משמעות"

התפיסה הזאת של השפה היא רעיון ייחודי ומעניין במיוחד. במבוא כותב פטר כי בניגוד לתנ"ך, שבו האדם מעניק שמות לבעלי חיים, בריג-ודה השפה אינה תוצר אנושי ואפילו לא אלוהי, היא נגלית לפני האדם כמשהו בראשיתי שקיים בעולם מקדמת דנא. "יש טענה שאומרת שהמשוררים שמעו את הטקסט הוודי באופן מיסטי כלשהו ומסרו אותו בתור מבע שירי נהיר", אומר פטר, "אבל יש גם תיאוריה שאומרת כי לדברים שכתובים בריג-ודה אין שום משמעות. אם היתה לזה משמעות לא היה צורך בכל כתבי הפרשנות האדירים שנכתבו אחר כך. לכן, ההקשר היחידי שבו אפשר להבין את הריג-ודה הוא ההקשר הפולחני שבו המשוררים שרו את המזמורים במקצב, במשקל, בטונליות ואילו המילים עצמן הן חסרות משמעות ואינן מתחברות לאיזושהי אמירה קוהרנטית בהירה".

התפיסה הייחודית הזאת, מוסיף פטר, יכולה להסביר תופעות שונות בתרבות ההודית. "אם למילים של הריג-ודה אין שום משמעות וכל ההקשר שלה הוא רק בפולחן, אז זה מסביר משהו לגבי ההתפתחות של מושג המנטרה, למשל, מושג חשוב מאוד בהתפתחות של זרמים מסוימים בהינדואיזם. זה מסביר את הניסיון לתמצת דברים לאיזושהי אמירה אחת, לתוך צליל אחד כמו 'אוֹם'. המילה 'אוֹם' הפכה עם הזמן למבע שמכיל בתוכו את כל השפה בעצם. ויש כוח גדול למבע הזה. אין לו תרגום מילולי".

הד אנושי מתקופה קדומה

עם כל הקושי הזה להבין את הטקסט, איך בכלל ניגשים למלאכת התרגום? מה היה יותר קשה, הפענוח או ההעברה של הטקסט לעברית?

"לפני שהטקסט יצא לאור היו לי עשרות נוסחים. אני מניח שלהעביר לעברית היה קשה מאוד. אגב, העורכת נילי לנדסברגר עשתה כאן עבודה נפלאה. הסנסקריט כל כך שונה מהעברית שזה די מייאש. שום דבר לא דומה לעברית - לא אוצר המילים, לא התחביר, לא המצלול, לא הטונליות. יש קושי גדול. נדרשים להרבה לוליינות ודמיון כדי להעביר את זה לעברית.

בנוסף, הריג-ודה חוברה הרבה לפני טקסטים אחרים ויש בה הרבה מילים יחידניות, שלא מופיעות במקומות אחרים, יש בה המון משחקי לשון ומטאפורות ששאובות מהעולם הרוחני והערכי של המשוררים שכתבו את הטקסטים האלה. סדרת טלוויזיה, למשל, קל לתרגם, כי קל להבין את ההקשר התרבותי. שם לא. העולם התרבותי הזה הוא כל כך לא נהיר. זה יוצר קושי גדול מאוד בתרגום. במבוא אני מצטט את סטפני ג'יימיסון, המתרגמת של הריג-ודה לאנגלית, שכותבת שאפשר לקרוא מזמור פשוט לכאורה, בשפה פשוטה ופתאום יש איזו יציאה מוזרה כזאת שאתה לא מבין מאיפה זה בא. מה זה? המילים לא מתקשרות בשום אופן לא למשפט ולא לבית השיר, וזה יוצר בעיה. אבל אף על פי שהמזמורים הם לא פעם סתומים, שאמרו עליהם שהם מונוטוניים ופרימיטיביים, אין ספק שיש בהם תחכום פואטי, יופי רב ודברי חכמה. יש שם תורת שירה - משקלים, טעמים, מטאפורות ומשחקי לשון, כל מה ששירה במיטבה צריכה להכיל. זה טקסט מדהים מהבחינה הזאת".

להחליף אל זה לא סוף העולם

כאמור, מוסיף פטר, לא ניתן להשוות בין ההיכרות שלנו עם כתבי הקודש היהודיים ובין ההיכרות של ההודים עם הריג-ודה. רוב ההודים אינם קוראים סנסקריט והמיתוסים שמופיעים בו על פי רוב אינם מוכרים להם משום שהם עתיקי יומין ומאז נכתבו מיתוסים חדשים ופופולריים יותר. האל שיווה, למשל, אינו תופס מקום מרכזי בוודות, ואילו בהודו של היום הוא נחשב לאל חשוב ופופולרי. אל אחר, גנשה, האל בעל ראש הפיל, הוא אחד האלים האהובים בהודו כיום, אך הוא הופיע רק במאה החמישית לספירה, אלפי שנים אחרי הריג-ודה. למי שגדל בצל הדתות המונותיאיסטיות קשה להבין כיצד הרעיון הזה עובד. כיצד ייתכן שקרנו של אל אחד יורדת והוא מוחלף באל אחר. "דברים משתנים", מנסה פטר להסביר, "העולם נע קדימה - אלים שהתאימו לזמנם אינם מתאימים היום. תראי איך הדמות של אלוהים בהיסטוריה היהודית משתנה".

אבל בריג-ודה מופיעים אפילו כמה סיפורי בריאה שונים - מזמור אחד אומר שווישנו ברא את העולם בשלושה צעדים, אחר אומר שהעולם נברא מתוך ביצה קוסמית ושלישי אומר שלא ניתן בכלל לדעת. איך כל זה מתיישב בתוך דת אחת?

"אני חושב שהגיוון הזה הוא מה שהופך את הדת הזאת למעניינת. עושר התיאוריות והרעיונות הוא שהופך אותה למקסימה כל כך".

איך נחנכים לתוך דת כזאת, פשוט בוחרים באיזה אל להאמין, בסיפור הבריאה הכי משכנע?

"החניכה מתחילה בדרך כלל במשפחה. המשפחה בוחרת אל אחד שאותו היא עובדת ובדרך כלל יש בבית מקדשון שבו עובדים את האל מגיל אפס. בכפר הודי ממוצע שגרים בו 15,000 איש יכולות להיות 20 קהילות שונות ולכל אחת מקדש משלה, וכל אחת תאמין בסיפור בריאה שונה. אם המשפחה עובדת את האל שיווה אז בניה מאמינים ששיווה הוא זה שברא את העולם. הם אפילו לא יכירו את הסיפורים של הריג-ודה".

ולא נוצרים חיכוכים בין הקבוצות השונות?

"יש מתחים וזה מה שהופך את זה למעניין. זה טקסט לא קוהרנטי וגם כשערכו אותו החליטו לכלול את כל הסיפורים האלה יחד. אני חושב שיש פה אמירה תרבותית שמשתקפת אחר כך בערב-רב הזה שנקרא הינדואיזם. אין אל אחד שעובדים אותו במקום אחד. אין את הבלעדיות הזאת שהאל דורש אותה מהמאמינים שלו".

אז ההינדואיזם הוא דת פוליתיאיסטית?

"אם רוצים להשתמש בהגדרות, אז על ההינדואיזם אפשר להחיל את כל ההגדרות התיאולוגיות לאל שאנחנו מכירים. הכול קיים. אם אני מסתכל על האמונות שיש היום בהודו אני רואה זרם מסוים שמאמין באל מסוים. הם מאמינים שהוא האל שברא את העולם, הוא מקיים את העולם והוא גם יהרוס אותו באחרית הימים, כדי לברוא אותו מחדש. בעיני המאמינים של אותה קהילה דתית הוא האל העליון, אבל הם מודעים לכך שהוא לא אל שאין בלתו, שיש מסביבם גם אלים אחרים שעובדים אותם. בעצם אנחנו מנסים להשליך את הדימויים שיש לנו מהנצרות והיהדות כדי להסביר לעצמנו תופעה שאנחנו לא מכירים, זה תהליך טבעי ומקובל, אבל כשבוחנים את הריג-ודה אני חושב שצריך להיזהר עם זה מאוד. הסיפורים האלה צמחו בסביבה תרבותית שונה, לא מוכרת ולא פשוט לפצח אותה".

שמתי לב שהמזמורים לאלים בריג-ודה הם מאוד תועלתניים, לא ממש מקפידים שם על "אמונה לשמה".

"נכון. המשוררים בריג-ודה הם חצופים לפעמים. זה ממש מדהים לראות את זה. אבל למה לא בעצם? מה הבעיה? אני לא חושב שזה רע בכלל. אם האל לא מספק לי את הצרכים שלי, אם הוא לא עוזר לי בחיים, נחליף אותו. הרי כאמור, אין כאן את הדרישה המוחלטת לבלעדיות. בריג-ודה יש למאמינים אינטרסים ברורים - הם רוצים שהאלים יורידו גשם בזמן, שיעזרו לנצח במלחמה. המעמד של אל כאן הוא לא מעמד עליון אלא מעמד קצת אינסטרומנטלי, הוא צריך לקיים איזושהי פונקציה ואם הוא לא מקיים, אז אפשר להחליף אותו. זה לא סוף העולם".

המזמור שאני הכי אהבתי הוא מזמור ההלל לוָאץ' - אלת השפה. יש משהו מקסים בקישור היסודי כל כך בין שפה לאהבה. המזמור אומר שרק מי שליבו פתוח לאהוב, השפה תתגלה בפניו, והוא יוכל לדבר.

"זה באמת מזמור יפה. אני חושב על השורש אל"מ במקרה הזה, שהוא גם אילמות וגם אלימות. אני חושב שאולי לזה הם מתכוונים. חברה שאין בה שפה יש בה אלימות. השפה היא הרי גם כלי תקשורת - מי שיכול לתקשר הוא מי שבקיא בשפה, שיודע לדבר. מה שמעניין כאן זה תיאור תהליך החשיפה של השפה בתודעה כתהליך שמעורר איזשהו ריגוש ארוטי - המשורר מדמה את התגלות השפה למראה אישה שמתפשטת בפני בעלה."

1

בְּרִיהָסְפָּטִי, בְּהָנִיעָם בָּרִאשׁוֹנָה

אֶת רֵאשִׁית הַשָּׂפָה בְּמַתַּן שֵׁמוֹת,

זֶה אֲשֶׁר הָיָה טָהוֹר מִכֹּל,

סוֹדָם הַכָּמוּס, נִגְלָה בְּכֹחַ הָאַהֲבָה.

2

כְּנַפּוֹת גַּרְגְּרִים בִּכְבָרָה

עִצְּבוּ חֲכָמִים בְּלִבָּם אֶת הַשָּׂפָה.

אָז הִתְוַדְּעוּ יְדִידִים לִידִידוּתָם

וְאוֹת מְבֹרָךְ נִקְבַּע בִּשְׂפָתָם.

3

בִּזְכוּת טֶקֶס הַקָּרְבָּן פָּסְעוּ בִּנְתִיב הַשָּׂפָה,

מְצָאוּהָ אֲסוּפָה בְּתוֹךְ הַחֲכָמִים,

הֱבִיאוּהָ וֶהֱפִיצוּהָ לְכָל רוּחַ,

פֵּאֲרוּהָ יַחְדָּו שִׁבְעַת הַזַּמָּרִים.

4

יֵשׁ רוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַשָּׂפָה,

יֵשׁ שׁוֹמֵעַ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמְעָהּ –

לְאַחֵר הִיא חוֹשֶׂפֶת אֶת גּוּפָהּ,

כְּאִשָּׁה הַפּוֹשֶׁטֶת אֶת מַחְלְצוֹתֶיהָ

לִפְנֵי בַּעֲלָהּ בִּיקוֹד בָּהּ תַּאֲוָתָהּ.

5

מִי אֲשֶׁר לִבּוֹ גַּס בִּידִידוּת, אוֹמְרִים,

אֵין שׁוֹלְחִים לַתַּחֲרוּיוֹת.

הוּא שׁוֹגֶה בְּשָׁוְא וְהֶבֶל בְּשָׁמְעוֹ

אֶת הַשָּׂפָה, עָקָר מִפִּרְיָהּ וּמִפִּרְחָהּ.

6

הַנּוֹטֵשׁ יְדִיד נֶפֶשׁ,

אֵין לוֹ חֵלֶק בַּשָּׂפָה;

הַשּׁוֹמֵעַ – לָרִיק שׁוֹמֵעַ,

אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲסִידוּת מַה הִיא.

7

גַּם יְדִידִים חַדֵּי עַיִן וּכְרוּיֵי אֹזֶן

אֵינָם שָׁוִים בְּרַחֲשֵׁי נַפְשָׁם:

יֵשׁ כַּאֲגַמִּים רְדוּדִים, עַד פֶּה אוֹ כָּתֵף,

וְיֵשׁ כַּאֲגַמִּים עֲמֻקִּים הַיָּאִים לִטְבִילָה.

8

כְּהִתְחוֹלֵל רַחֲשֵׁי הַנֶּפֶשׁ בַּלֵּב,

בִּזְבֹחַ בְּרָאהְמָנִים יְדִידִים,

יֵשׁ הַמַּשְׁאִירִים אִישׁ מֵאָחוֹר בְּלַמְדָנוּתָם,

וְיֵשׁ כֹּהֲנֵי הֶבֶל הַתּוֹעִים בַּשָּׁוְא.

כֹּהֲנֵי כָּזָב הֵם וְלֹא מוֹצֵי סוֹמָה,

הַמַּשִּׂיגִים בִּמְזִמָּה אֶת הַשָּׂפָה,

אוֹרְגִים אֶת הָאֶרֶג בִּפְתַיּוּת.

עֲטוּר תְּהִלָּה, אַלּוּף בָּאֲסֵפָה.

כִּי הוּא מְבַטֵּל עֲווֹנוֹתֵיהֶם,

מְכַלְכְּלָם, עָרוּךְ וְנָכוֹן לַתַּחֲרוּת.

אֶחָד שָׁר שִׁירִים בַּשָּׁקְוָרִי,

אֶחָד בְּרָאהְמָנָה הוֹגֶה אֶת יֶדַע הַהֲוָיָה,

אֶחָד נוֹתֵן מִדָּה וָקֶצֶב לְטֶקֶס הַקָּרְבָּן.

"מזמורים מן הריג-ודה", תרגם: עמרם פטר, הוצאת כרמל