ניו אורלינס: הרעש שאחרי הסערה

"אני לא מבין...עשית את כל הדרך מישראל רק כדי לראות את הסיינטס?" - פעם אחר פעם התבקשתי על ידי תושבי ניו אורלינס ההמומים מעט להסביר מה בדיוק יש לי לחפש בעירם המדלדלת.

הסיינטס עלו לגמר ה-NFC הראשון בתולדותיהם

אפשר להבין את התמיהה. בארצות הברית מרבים לאזכר את עירם בהקשר של הוריקן קטרינה, אך לא רבים האמריקנים המטרידים עצמם במחשבות על הריסותיה, אזרחיה וקבוצת הפוטבול שלה. היום, שנה וארבעה חודשים אחרי הסערה.

פעם זה היה אחרת. ניו אורלינס היתה ידועה כמתחם הבילויים של ארצות הברית. "העיר שהדאגה שכחה", נהגו לקרוא לה. כך זה היה ברובע הצרפתי, בין מופעי הג'אז ומועדוני החשפנות של ברבן סטריט - סדום ועמורה של אמריקה. האלכוהול, הסמים והסקס מסביב השכיחו כל דאגה, מועקה או את האישה שנותרה עם הילדים בבית.

ואז הבליחה קטרינה ושינתה הכל. לא רק שהדאגה הגיעה לניו אורלינס, מאז אותם ימים נוראים נראה כי היתה זאת דווקא העיר עצמה שנשכחה.

ניו אורלינס היום. האנטיקה של ג'ורג' וו. בוש? (אמיר בוגן)

ועדות חקירה, מחאות אזרחים ואפילו סרטו התיעודי המדובר של ספייק לי לא ממש הצליחו להשיב את תשומת הלב של הממשל למאמצי השיקום. למרות ניסיון כמעט נואש לשכנע שה'ביג איזי' חזרה לעצמה, הצלקות על רחובותיה המדממים מעידים על המצוקה. ככה זה כשיש לך את עיראק ואפגניסטן על הראש. במעצמת האם שלנו - ארה"ב של אמריקה, לא הולכים לפי הכלל של עניי עירך קודמים. וג'ורג' וו. בוש יודע, במטרופולין המוזנח של לואיזיאנה יש עניים, השנה יותר מתמיד.

העיר הרוסה, מחצית מתושביה עדיין פליטים, אך הממשל ממשיך ברוח ה"יד הנעלמה", האופייני לקפיטליזם האמריקני. בסופו של דבר, הכל יבוא על מקומו בשלום מאמינים בבית הלבן. היד נעלמה, וכך גם הכיס ממנה היא אמורה לשלוף כמה דולרים. האזרחים הפשוטים נאלצים להתחיל מחדש את חייהם בחסות נדבנים וארגוני צדקה (ראה מקרה גאידמק ותושבי הצפון) וכן...גם בחסות הסיינטס - הם מספקים לעירם תקווה, דבר שדרוש לה לא פחות מכסף.

כוכב הסיינטס, רג'י בוש. קשר בלתי אמצעי עם האוהדים (איי.פי)

גם אני הוצאתי לא מעט כסף על כרטיס טיסה ומלון כדי להגיע לניו אורלינס בפעם השנייה ולזכות בהזדמנות לראות את הסיינטס בסופרדום - חלום שציפיתי להגשמתו מזה שש שנים, אז התחלתי לאהוד את הקבוצה. ככה סתם, תוצאה של תסחיף נוירוטי לא מוסבר.

בניגוד למקרה שלי, את אהדת התושבים המקומיים הבריאים בנפשם ניתן היה ליחס בעבר לקירבה גאוגרפית. הרי לא היתה סיבה אחרת להתחבר ללוזרית בתולדות ליגת ה-NFL. היום כבר אין להם ברירה. ניו אורלינס כולה תולה תקוות בסיינטס, בגלל שהם המצוף היחיד שלה בבוץ הטובעני שמסביב. בוץ שאף אחד לא טורח ליבש.

אוהדי הסיינטס בסופרדום המחודש. בריאים בנפשם למרות הכל (רויטרס)

ניו אורלינס היא עיר קטנה במונחים אמריקנים, ואחרי הכביסה שעברה, היא אפילו התכווצה (רק מחצית מ-500 אלף תושביה שבו מהגלות). למרות מימדיה הצנועים, ניתן לחלקה לשניים - ניו אורלינס של מעלה וניו אורלינס של מטה (ואין הכוונה בהכרח למינוחים המקובלים של דאונטאון ואפטאון). ב-29 באוגוסט 2005 התחדדה החלוקה כשמי הסערה הניחו לרובע הצרפתי המוגבה מעט, אך הציפו את שאר השכונות והחריבו אותן עד ליסוד.

היום, למעט כמה ביצות פה ושם, העיר אינה מוצפת עוד, אבל ההרס והחורבן ניכרים לעין גם היום. מלבד העדויות המזעזעות שמשאירים בתים מנופצים ונטושים על פי רוב, לכל תושב יש סיפור קטרינה משלו. לא רבים מתושבי ניו אורלינס של מטה יכולים לספר את שלהם. יותר מאלף מהם נהרגו, אלפים אחרים עדיין נעדרים. גם אתם בוודאי מבינים שהם לעולם לא ישובו עוד.

ביצה במרכזה של ניו אורלינס. עדות לנזקי קטרינה (אמיר בוגן)

בניו אורלינס של מעלה החיים ממשיכים, גם אם בעצלתיים. התושבים בעלי הממון משקמים את בתיהם והעסקים מתאוששים לאיטם. אפילו התיירים מטפטפים שוב דרך נמל התעופה על שם לואי ארמסטרונג ומתאדים אל בתי המזרח הסליזיים של הרובע הצרפתי, שם שבו לנצנץ הניאונים והצ'קלקות של ניידות המשטרה.

כן, החיים יפים בברבן סטריט, אבל פיספסת פנייה, והם עלולים להסתיים. חצית את הגבול בין ניו אורלינס של מעלה לזו של מטה ואתה עשוי להישטף דרך הביוב החשוף של רחוב קאנאל מוכה הסמים והפשע.

רחוב גיוסה פינת קאנאל. ניו אורלינס של מטה (אמיר בוגן)

למרות מיצגי השווא של הרשויות, ניו אורלינס עדיין חצויה בין עשירים לעניים, בין אלו ששיפצו את ביתיהם לאלו שפלשו למעונות של אחרים, בין אנשים עובדים לסוחרי סמים רצחניים, וכן...בין לבנים לשחורים. נראה שהדברים היחידים שחילחלו לחיים של כל תושבי העיר הם מימי אגם פונצ'טריין והניו אורלינס סיינטס. החורבן והתקווה - להם שותפים כולם.

הסיינטס הם דוגמא יוצאת דופן לבנייה מחדש. אולי בגלל זה רואים בהם המקומיים ניצוץ של תקווה, יכולת לשנות, להתחדש, לקום מההריסות. התחייה של קבוצת הפוטבול נותנת המון מצב רוח טוב, אבל גם ביטחון עצמי ואמונה בהתחדשות של העיר. הסיינטס התאוששו מהקשה ב-40 שנות קיומם, כדי להסתער על הפלייאוף בעונה הטובה ביותר בתולדותיהם. עכשיו הם אפילו צופים קדימה לסופרבול. אם הם יעשו זאת, בוודאי שגם ניו אורלינס יכולה להיוולד מחדש. והאוהדים, הם מאמינים. בטח מאמינים, כפי שמורים השלטים המביטים אליך מכל בית וחנות: "!We Believe". 

"חייבים לשמור על האמונה" - זהוב-שחור בכל מרפסת (אמיר בוגן)

עד לפני שלושה חודשים, אף אחד לא האמין בסיינטס. אחרי העונה הקטסטרופלית שעברו בצל ענני קטרינה, לא היתה סיבה להאמין בהם, אפילו לאוהדים האדוקים ביותר. כשבוע לפני פתיחת עונת 2005 נדרשו השחקנים ומאמניהם לנטוש לטקסס ולצפות משם באולמם הביתי - הסופרדום העצום - מוסב למקלט ציבורי ענק עבור פליטי הסערה, ומתפורר מבפנים ומבחוץ.

באותם ימים, גם הקבוצה הלכה והתפוררה לה בין בית מלון אחד לשני, בין תבוסה אחת, לשנייה, לשלישית. בלי קהל תומך, בלי תנאים מינימליים סיימו הסיינטס את העונה עם מאזן נוראי 13-3. שמועות בניו אורלינס סיפרו על כך שהבעלים טום בנסון מתכוון לזנוח את העיר ולהשאיר את הקבוצה בסן אנטוניו.

אוהדי הסיינטס באיצטדיון מאולתר של הקבוצה בבאטון רוג' (רויטרס)

בסופו של דבר, 185 מיליון דולר שהזרימה FEMA (הסוכנות הפדרלית לעת חירום) לשיקום האיצטדיון ולחץ פיסקלי מתון שהפעילו ראשי הליגה על בנסון, החזירו את הסיינטס הביתה. זה לא הספיק כדי להחזיר גם את אמון האוהדים.

מי שכן הצליח להחזיר את האוהדים ובגדול היה המאמן החדש של הקבוצה שון פייטון בן ה-43, שבשנתו הראשונה כמאמן ראשי בליגת ה-NFL התובענית, החליט להרוס את התשתית שבנה קודמו ולהתחיל מחדש - קצת כמו מאמצי השיקום של העיר, אבל במרץ. פייטון ניפה מיד כמחצית מהסגל והעמיס שורה של שחקנים ותיקים ובעלי אופי נוח לשם שינוי, כאלו שיהיו מוכנים להתמסר ללוזרית הכרונית, ועוד בסיטואציה הבלתי אפשרית בה היא פועלת.

המאמן פייטון ויד ימינו בריז. גיבורי המהפכה (איי.פי)

בין אותם שחקנים חדשים, הגיע גם הקווטרבק החדש דרו בריז. כמו ניו אורלינס, כמו הסיינטס, גם השחקן בן ה-28 נדרש לשקם את עצמו לאחר שקרע רצועה בכתפו. זו הסיבה ששוחרר מסן דייגו והתקשה למצוא קבוצה חדשה. פייטון לא פחד להמר עליו, חודשיים אחרי שנותח. היה זה ההימור המוצלח ביותר של המאמן המבריק, אחד מני רבים. אחרי תקופת החלמה ארוכה, בריז הוביל את קבוצתו החדשה אל הפלייאוף, כאחד הטובים בשחקני הליגה העונה.

ההתאוששות של בריז היא רק נס אחד מני רבים בסופרדום השנה. נס גדול לא פחות היתה בחירתו של רג'י בוש בדראפט שחקני המכללות באפריל 2006. השחקן שנחשב לכשרון הגדול ביותר שיצא מליגת המכללות, היה אמור להיבחר ראשון בדראפט על ידי יוסטון, אולם זו העדיפה לוותר עליו מסיבות לא ברורות. השחורים-זהובים זכו מן ההפקר ושמו ידיהם על הכוכב הנוצץ. עם 'פרזידנט בוש' משלהם, היו יכולים האזרחים הזועמים לוותר על זה המקורי, מוושינגטון הבירה.

בוש שלנו, בוש שלהם. בין ניו אורלינס לוושינגטון (איי.פי)

מעבר ליכולת הטובה על המגרש, המנהיגות של בריז וההבטחה של בוש, בלטה התרומה של השניים לקהילה. כמו גם אחרים בסיינטס, בריז ובוש התמסרו לעבודה עם האזרחים הנזקקים כל כך בעולם מחוץ לסופרדום והפכו לגיבורים מקומיים, אנשי ציבור של ממש.

בוש הגדיל לעשות כשתרם מאות אלפי דולרים למוסדות שונים בעיר, עוד לפני שחתם על חוזה המיליונים שלו. בנוסף הוא מוביל קמפיין בשם 'יארד ביי יארד' לגיוס כספים לשיקום עירו החדשה (בוש בכלל נולד בקליפורניה) והקצה רבע מההכנסות שהתקבלו ממכירת חולצתו מספר 25 (הנמכרת ביותר בארה"ב) לטובת אותה מטרה. 

צ'ארלס גרנט. פתאום גם הקדושים לא נראים כל כך מעונים (איי.פי)

האוהדים לא נשארו אדישים. הם הסכימו לסלוח על הכל - על 39 שנים של כשלונות חוזרים ונשנים, על אכזבות ושברונות לב ואפילו על הרהורי הנטישה של בנסון. לראשונה בתולדות הסיינטס, כל הכרטיסים נמכרו מראש למנויים. סולד-אאוט מרשים במיוחד בהתחשב בהדלדלותה הדרמטית של האוכלוסיה בשנה וחצי האחרונות. כ-900 אלף איש נותרו באיזור כולו - ל-70 אלף מהם יש מנוי.

אבל האהבה של ניו אורלינס לסיינטס מקיפה הרבה יותר מ-70 אלף איש שמרעידים את החלל הסגור בסופרדום, אפשר להרגיש אותה בכל רגע, בכל מקום - בניו אורלינס של מעלה ובזו של מטה.

הסופרדום הענק. יש בית בניו אורלינס (אמיר בוגן)

בימים אלה אין נושאי שיחה אחרים בעיר. סיפורי הזוועה של קטרינה הוחלפו בוויכוחים על סיכויי הקבוצה בפלייאוף - משהו שאף אחד לא העיז לדמיין בתחילת העונה. בריז, בוש, ג'ו הורן, דיוס מקאליסטר, מרקיס קולסטון ושאר הכוכבים המפתיעים השתלטו לגמרי על סדר היום.

הגעתי לניו אורלינס כדי לצפות בסיינטס במשחק האחרון של העונה הסדירה, ביום האחרון של  2006. בדרך לסופרדום שמחתי לראות את התושבים יוצאים לרחובות הזנוחים וממלאים את מגרשי החנייה הסמוכים במוזיקת היפ-הופ וריח של בשר על האש.

The Saints are Coming. רעש, משחקים! (אמיר בוגן)

אנשים מחייכים, נהנים מהחיים, נוהרים אל תוך האיצטדיון העצום. בתוכו, האווירה כבר פחות נינוחה. עשרות אלפי אנשים מעורבים במשחק, מגיבים לכל מהלך, מייצרים רעש בלתי נסבל - תרועה למשיחים שלהם, השחקנים. אהבה אמיתית, כמעט נואשת. הסופרדום, ששימש כמקלט מהסערה, הפך בית לסערה עצמה ומגן מהדממה המסתכלת שבחוץ.

בסופו של המשחק חסר החשיבות, נוצחו הסיינטס 31:21 על ידי קרולינה פנת'רס. זה לא שינה דבר בנוגע לסיכוייהם - הקבוצה שמרה על מעמדה ותארח את פילדלפיה איגלס בשבת (3:00 שעון ישראל, שידור ישיר בערוץ המזרח התיכון). אם תעבור את המשחק בשלום, תהיה רחוקה ניצחון אחד מהסופרבול במיאמי - לא יאמן.

שלום 2007, הלאה לפלייאוף. ה'טיימס פיקאיון' (Times-Picayune LLC)

למחרת בבוקר פתח עיתון ה'טיימס פיקאיון' את המהדורה הראשונה לשנת 2007 עם הכותרת, 'הביאו את הפלייאוף'. מרגש, אופטימי. מי שדיפדף בעמודים הפנימיים, גילה שבאותו הלילה נרצחו שלושה אנשים. תזכורת למציאות המרה, איתה מתמודדת עדיין ניו אורלינס, כשהיא מתעוררת מהחלומות ומגלה שהיא עדיין בתרדמת.

לתגובות אישיות לכותב: bogen.blogen@yahoo.com