אני הבחור בסובארו
גם אחרי קריירה ארוכה ומפוארת, המוזיקאי הנרי רולינס לא חושב שהוא משהו מיוחד, עדיין הולך למכולת ועונה למי שקורא לו. לקראת הופעותיו בישראל, תפסנו אותו לשיחה על מחאה במוזיקה, מעריצים ואיך לא - ג'ורג' בוש
"אני בעיקר מספר סיפורים", הוא אומר, "ובעזרתו של גורג' בוש, אין מחסור בדברים שאפשר לדבר עליהם. בגלל שהוא שיבש את התפיסה של העולם כלפי אמריקה, את מדיניות החוץ של אמריקה, את הכלכלה, האקולוגיה וכל דבר אחר שאפשר להתעסק איתו. הוא והחברים הממזרים שלו עשו את זה, ובגלל זה אנשים כמוני תמיד נטפלים לאנשים כמוהו ומחכים שהאישומים יגיעו ואז כולנו נקפוץ ברחובות ונתחבק כשהם כולם ילכו לכלא".
אמנם לא מדובר בביקורו הראשון של הרוקר הוותיק בישראל, אך חייבים להודות שנחיתות של אגדות מוזיקליות חיות לא מתרחשות באופן סדיר בנמל התעופה בן-גוריון. רולינס (45) הגיע לישראל לשלוש הופעות שייערכו במהלך סוף השבוע הקרוב, בהן הוא דווקא לא ישיר ויצרח, אלא יפתח את הפה על מי שמתחשק לו, וברוב המקרים, ניחשתם נכון, מתחשק לו על נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש. יש שיקראו למופע שלו סטנד-אפ פוליטי. מזה זמן רב ידוע רולינס באי אהדתו לממשל האמריקני ובמחאה נגדו. אבל מלבד הממשל, רולינס גם יפתח את לבו ויספר במופע על חוויותיו בעולם ועל חייו האישיים.
קשה לפרט על הקריירה המופלאה של אחת הדמויות החשובות ביותר בעולם בכל מה שקשור למוזיקת פאנק ולמוזיקה כבדה. מאז שהצטרף ללהקת הפאנק-רוק החלוצית והמשובחת "Black Flag" בשנת 81', הנהיג רולינס את הלהקה להצלחה נרחבת, הקים להקה משלו בשם "Rollins Band" שזכתה גם היא להיכנס ללקסיקון המוזיקלי העולמי, הוציא אלבומי סולו, כתב ספרים, פתח הוצאת ספרים (שמלבד את ספריו, הוציאה גם ספר אחד של ניק קייב), שיחק בעשרות סרטים בתפקידי משנה, יצר את מופע היחיד, איתו הוא גם מגיע לישראל, ובשנים האחרונות הוא גם מגיש תוכנית רדיו ותוכנית טלוויזיה, בהן הוא מרכז את כל הנושאים המעניינים אותו ומשתדל לקדם כמה שיותר מוזיקאים שלא מוכרים לציבור. בשנה הבאה הוא מתכנן להמשיך את סיבוב ההופעות שלו, להוציא לאור עוד שני ספרים ועל הדרך גם לערוך את האוטוביוגרפיה של ג'וני ראמון, גיטריסט להקת "הראמונס", שהלך לעולמו לפני כשנתיים. לצד כל ההישגים הנ"ל, רולינס תמיד היה האיש הקשוח והשרירי, האיש שגופו מכוסה בקעקועים, האיש המשעשע שתמיד פעל וממשיך לפעול למען זכויות אדם בארצות הברית ובשאר העולם.
"גם אני אוהב שירים על בחורות"
מביקורו בישראל רולינס ממש לא חושש (הוא אפילו מתעדכן לגבי הביטולים האחרונים של אמנים מעבר לים ואומר: "זה חבל. במיוחד לגביי 'דפש מוד'. הם בטח ענקים בישראל. בכל מקום שיש חשמל בעולם, ללהקה הזו תהיה בית") והוא מגיע אלינו לאחר שכבר שוטט והופיע בעיראק, בכווית ובאפגניסטן, ובכל מקום בעולם בו מבקר רולינס, הוא משתדל להביא איתו מסר חדש.
"לא מזמן ביליתי שבוע באיראן", הוא מספר, "והיה לי ממש כיף שם, פגשתי הרבה אנשים נפלאים. הסיבה העיקרית שבאתי לשם היא שבאמריקה אתה אף פעם לא שומע על האזרחים האיראנים, אתה רק שומע אנשים כמו ג'ון בולטון, השגריר האמריקני לשעבר באו"ם, שמדבר על אחמדינג'אד ועל התוכנית הגרעינית שלו. אני אף פעם לא קראתי משהו אמיתי לגבי התוכנית הגרעינית הזו ואני תוהה אם בכלל יש לו תוכנית כזו. ואני תוהה אם ג'ון בולטון מתכונן לדחוף אותנו לשם כמו שנדחפנו לעיראק. במהלך השנים פגשתי אנשים חיים באיראן ושאלתי אותם על החיים שם והם כולם אמרו שזו מדינה נפלאה ושכדאי לי לבוא ולבקר בה".
חשבת פעם להתמודד על משרה ציבורית?
"בחיים לא. אני חושב שכאזרח פרטי אתה יכול לעשות הרבה יותר, לפחות באמריקה. אני עוסק הרבה בצדקה ובעבודה התנדבותית ותורם לארגונים. ישנו ארגון בארצות הברית שאני תורם לו שפועל נגד ארגונים גזעניים כמו 'הכוח הלבן' או ה-'KKK' וכו', אני תורם להם כסף כל שנה באופן קבוע. יש גם בית יתומים מול המשרד שלי שלו אני תורם בכל שנה ואני עובד עם ארגון שנקרא ' Partnership For The Drug Free America' שמנסה לקדם אנשים שלא להשתמש בסמים. אז אני חושב שבצורה הזו, לבדי, אני עושה שינוי גדול הרבה יותר. כי אני לא אדם חכם, אף פעם לא סיימתי תיכון ואם אני אתווכח אם אנשים שאני יודע שהם טועים, אני עדיין אפסיד. אני לא יכול לעמוד על שלי במקומות האלה. אם אני אצטרך לעלות לשידור בטלוויזיה ולהתווכח עם אחד הפוליטיקאים האלה שאני שונא, הם יבעטו לי בתחת, כי אין בי את האכזריות הנדרשת. כל פוליטיקאי שירוץ מולי, לא תהיה לו שום בעיה לכסח אותי. הם אפילו לא צריכים לנסות להתקיף אותי, אלא פשוט לנגן את אחד מסרטי הדי.וי.די שלי, ולהגיד: 'תראו את הבחור הזה! אתם רוצים שהוא ינהל את העניינים? לא נראה לי', ואני בטח אשיב ואומר: 'כן, אני חושב שהוא צודק'.
"יש אמרה נפלאה לפיה אתה לא יכול לשנות את העולם, אבל אתה יכול לשנות עולמות, ובעקבותיה אני מעודד אנשים לפעול על פי התשוקה שלהם ועל פי הרצון הסביבתי שלהם. השכונה נראת לך מלוכלכת? תנקה אותה! אל תחכה לממשלה שתעשה את זה בשבילך. תסתכל על אסון קתרינה, הבתים נהרסו והאזרחים נשארו בלי בית. המגזר הפרטי גייס 1.3 מיליון דולר תוך רגע, וגם אני תרמתי יחד עם הרבה מאוד אנשים. אבל אמריקה דפקה את האנשים האלה, הממשל של בוש אמר: 'אתה שחור, אתה עני – לא איכפת לנו. תמות, זה יהיה יותר טוב אם תמות'. אני כבר לא מחכה לממשלה שתעזור לשכונה שלי. צריך לבנות פס האטה על הכביש? אז ניקח בטון ונבנה אותו כדי שהילדים לא ייפגעו בדרך לבית הספר ואנחנו נעשה את זה בגלל שהמחוקק העירוני עסוק מדי ומנסה לשמור לעצמו על התפקיד שלו. אגב, אני קורא על אותם דברים שקורים פה בישראל ועם הבחור שלכם, אולמרט. יש נפילה בצבא ובעוד ארגונים ממשלתיים ונדמה שאף אחד לא מדבר אחד עם השני, נכון? יש תסכול גדול ומי נדפק בסוף? האזרחים".
אתה חושב שהמחאה והעמדות הפוליטיות צריכות להגיע גם מתוך המוזיקה?
"אני גדלתי בבית מאוד ורסטילי מבחינה מוזיקלית. אמא שלי הכריחה אותי להקשיב לאמנים מכל הקצוות כמו 'The Doors', ברברה סטרייסנד או בלה בארטוק. ככה בנוי אוסף התקליטים שלי וככה גם בנויה תוכנית הרדיו שלי. המוזיקה שאתה שומע היום ברדיו, שהיא בעצם המיינסטרים, רובה מורכבת מרוק אבל אני לא ממש שומע מסר שמועבר על מנת לעשות שינוי. זה לא נכון לומר שהמוזיקה הזו לא קיימת, היא פשוט לא מקבלת את הנוכחות בתקשורת. זה מעניין, כי אמורה להיות הרבה יותר חשיפה לדברים האלה בגלל המצב הפוליטי באמריקה, אתה יכול לחשוב שאדם כמו ג'ורג' בוש יכול להשפיע על עוד להקה כמו "רייג' אגאינסט דה משין". אז לא הרבה להקות נוצרות בשביל לקבוע עמדה או דעה ונשאלת השאלה האם זו אחריותו של המוזיקאי להעלות את הדברים האלה? לעמוד מול הממשל? למחות? לדעתי כל אחד צריך לעשות את מה שהוא רק רוצה, יש אנשים שרוצים לשיר על בחורות ויש כאלה שרוצים להעביר מסר פוליטי. אני לא חושב שאף מוזיקאי או אמן צריך לקחת אחריות על הנושאים האלה. אם הוא רוצה לכתוב שירים על בחורות במשך עשרה אלבומים, לא אבקר את זה, למעשה אני אפילו אקנה חלק מהאלבומים האלה כי אני גם אוהב שירים על בחורות".
אחד המאפיינים הבולטים בקריירה שלך הוא מערכת היחסים שלך עם הקהל. הרבה מאוד אנשים מחשיבים אותך לגיבור או למישהו ששינה את חייהם. למרות ההערצה הרבה, אתה נודע בתור אחד שלא שומר על דיסטנס עם הקהל ויוצר קשר עם כולם.
"באתי מעולם המוזיקה העצמאית וסצנת הפאנק-רוק. בימים של 'Black Flag', היינו צריכים לקחת איתנו את כל הציוד שלנו בתום ההופעה, כי אם היינו משאירים משהו על הבמה, היו גונבים את זה. אחר כך היינו הולכים דרך הקהל עם הציוד כי היינו צריכים להעמיס אותו בחזרה לרכב. אף אחד לא רצה את החתימה שלך, לאף אחד לא היה איכפת. כשאתה מרושש כל הזמן, אתה לא מרגיש כמו כוכב רוק. אתה לא גר במלונות אלא באוטו מסחרי שמריח כמו כביסה וגברים ואתה מרגיש מסריח. אף פעם לא הפסקתי לחשוב שכמוזיקאי או כאמן, יש לך אחריות לענות למכתבים של מעריצים ולהסביר את הדברים אותם אתה מייצג. גם אני, בכל פעם שלהקה הגיעה לוושינגטון, שם גדלתי, רציתי לפגוש את חברי הלהקה, אז הגעתי למאחורי הקלעים ואמרתי להם כמה שאני מעריך אותם.
"אם למישהו יש שאלה לגבי אחד הספרים שלי או המוזיקה שלי, אני לא יכול לומר לו: 'אני לא יכול לענות לך, אני אמן, פשוט תתעמק במה שאתה קורא', אני חייב לענות למעריצים. אני מקבל 220 מכתבים ביום והחלק הראשון של העבודה שלי הוא לענות בחזרה לכל השולחים. למזלי הרוב מגיע באי-מייל ואני מקליד די מהר. אם אני אסיים הופעה ואעמוד מחוץ למקום ההופעה ומעריצים וילדים יבואו וידברו אותי, אני אעמוד שם ואענה על כל שאלה שלהם עד שהם יחליטו ללכת. ורוב המוזיקאים שאני מכיר שהם גם חברים שלי, פועלים באותה הדרך, זה מה שאנחנו יודעים לעשות, ככה גדלנו. אף פעם לא חשבתי על עצמי כמשהו מיוחד. כמו כולם, אני הולך לחנות כלי הבית בשכונה וקל למצוא אותי בלוס אנג'לס, אני הבחור בסובארו שהולך למכולת. אני לא מנסה להציג את עצמי בכוונה כאדם פשוט וצנוע, אני פשוט אני - לא מעמיד פנים כשאני לא שומע כשקוראים לי, אלא עונה בחזרה".
- רולינס יופיע ביום חמישי הקרוב במרכז ז'ראר בכר שבירושלים, ובימים שישי (בצהריים) ומוצ"ש במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב.
