החברות שלי אמרו שסופסוף מצאתי בחור נורמלי
עידן היה מקסים, חמוד להפליא, בחור שקורץ מהחומרים הטובים, אחד כזה שאמא שלי היתה מתאהבת בו ברגע. יצאנו הרבה, ראינו סרטים, אכלנו במסעדות והיו לנו אין ספור נושאים לדבר עליהם. עידן לא אכזב לרגע. אז למה אני לא מרוצה?
את עידן פגשתי באוניברסיטה, למדנו יחד באותה כיתה קורס בתקשורת - "להבין סרטים". עידן היה בחור נאה, שקט כזה. הנוכחות שלו בכיתה כמעט שלא היתה מורגשת. במשך הסמסטר ספרתי לו ארבעה חיסורים, ואת האיחורים הפסקתי כבר לספור באיזשהו שלב. הוא היה יושב בסוף הכיתה, תמיד לבוש במיטב בגדיו. רוב הזמן היה עסוק עם הפלאפון, לא מעיף מבט לכיוון שלי. משהו באדישות הזו הדליק אותי לגמרי.
הסמסטר עומד להסתיים, עוד חודשיים לבחינות. בחור שנראה טוב לומד איתי באותה כיתה, יושב שלושה מושבים מאחורי בקו אלכסוני, ואני עוד לא עשיתי כלום בנדון.
לכאורה, סיטואציה די פשוטה. מה הבעיה למצוא משהו להגיד? אין ספור דרכים ומיליון הזדמנויות. אבל משום מה מצאתי את עצמי הולכת ומתבחבשת, הולכת להחמיץ הזדמנות.
מדי פעם מבטינו היו נפגשים. תהיתי אם העיניים הנודדות האלה הן סוג של פזילה, או באמת מחפשות אותי.
ואז, צהריים אחד, זה פשוט קרה!
עידן: "שחר, נכון?"
"אכן", השבתי בחיוך.
עידן: "מה העניינים?"
"הכל טוב. פיספסת את השיעור קודם, נכון?"
עידן: "כן, וגם את השיעור שלפניו, ואת השיעור שלפניו-לפניו".
חייכתי. "כדאי שתפסיק להבריז, יש 80 אחוז נוכחות בקורס הזה".
עידן חייך בחזרה: "היה לי איזשהו משהו. וואי, אני חייב להתייחס לעניין הזה יותר ברצינות".
איזה חמוד.
הוא המשיך, "אז מה? הפסדתי משהו חשוב?"
"מממ... לא נראה לי, אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להשלים ממני".
עידן: "באמת? תודה רבה. אני אשמח".
גם בשיעור שלאחר מכן עידן לא הגיע. משהו בבחור הזה עשה לי את זה, אבל לא ידעתי בדיוק מה.
אחרי כמה ימים, הגיע הטלפון המיוחל
ואז, אחרי כמה ימים, הגיע הטלפון המיוחל. הייתי אחוזת התרגשות. עידן הציע שניפגש, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
התחלנו לצאת, שבוע, שבועיים, והרגשתי שהדברים זורמים בכיוון הנכון. עידן היה מקסים, חמוד להפליא, בחור שקורץ מהחומרים הטובים, אחד כזה שאמא שלי היתה מתאהבת בו ברגע. יצאנו הרבה, ראינו סרטים, אכלנו במסעדות והיו לנו אין ספור נושאים לדבר עליהם. עידן לא אכזב לרגע. תמיד התקשר, שלח הודעות, החזיר טלפונים בזמן, ובכלל לא השאיר מקום לסימני שאלה. זה היה נחמד, ובעיקר עשה את הכל למאוד פשוט, קל ונוח. חברות שלי אמרו שסופסוף מצאתי בחור נורמלי, רציני, גבר אמיתי שלא מפחד ומשחק משחקים מטופשים ומראה שהוא באמת מעוניין.
עידן נהיה ניג'ס אמיתי. לחוץ מדי
לא יודעת למה, לא טובה בלהסביר את זה, אבל בדיוק באותו רגע הבנתי שמשהו לא בסדר. איפה הדבר הזה שהדליק אותי כל כך בהתחלה? בשנייה שהבנתי שעידן באמת מעוניין בי, התחיל להימאס לי ממנו.
עידן נהיה ניג'ס אמיתי. לחוץ מדי, מתקשר יותר מדי, שולח הודעות בכמויות. כל העסק הזה פשוט שיגע אותי והטריד את מנוחתי. לא ידעתי מה לעשות, קיוויתי שאם אתעלם, הבעיה פשוט תחלוף מאליה, אבל זה לא ממש קרה, קצת יותר ההיפך.
הוא נעשה טרדן ברמות, על גבול האובססיבי. העליתי את דרגת הסינונים מקלה לבינונית, וכשהיה צריך אמרתי שאני בתקופה עמוסה בלימודים ובעבודה. המשכתי להתחמק, אבל המתקפה עליי רק נמשכה. הבחור פשוט לא הבין. או, על פי סברה אחרת, הבחור הבין, אבל החליט להפוך למטרד סביבתי.
די, זה בלתי נסבל. הגעתי לנקודת רתיחה. הבנתי שההתחמקויות כבר לא עובדות. אני חייבת לעשות משהו, לא ידעתי בדיוק מה, אבל הבנתי שאין מנוס. הסבר, תירוץ, משהו, רק שיעזוב אותי כבר.
הסמסטר עומד להסתיים ובקרוב הבחינה ב"להבין סרטים". נשאר רק סרט אחד שעדיין לא הבנתי - הסרט שלי.
למה את אותם בחורים רציניים, בוגרים, שכבר עברו את שלב המשחקים, אלו שבאמת מתקשרים ומראים שהם בעניין, אלה שלא משאירים מקום לספק, אני תמיד משלחת מעליי? מה בדיוק הסרט שלי? האם זה לא מה שתמיד רציתי? מה גורם לי להעיף אותם תמיד באותה שנייה שבה הבנתי שהם באמת רוצים בי?
אולי הם לא מהווים שום אתגר מבחינתי, אולי הם קלים מדי להשגה, אולי הם מוכרים את עצמם בזול ומהר מדי. משהו פשוט לא מרגש בלראות את שמם על צג הפלאפון שלי, אין הפתעות, אין בלבולים, אין הסתבכויות, הסתעפויות, שום כלום. הכל פשוט מדי, קל מדי.
אולי הבחורים הטובים הם טובים מדי? ואולי הם פשוט טובים אליי, אולי זאת הבעיה?
האימייל של שחר
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
