מעל ומתחת

חורבן בית ראשון

"מקופלת"

יום אחד, אחרי 20 שנות נישואים, הבעל של הגיבורה של "מקופלת" מחליט שלא טוב לו. בלי נשבר לי מאיך שאת מתנהגת, בלי אולטימטום של אם לא תפסיקי אז תראי מה יהיה. פשוט לא טוב לו. לא טוב לו, והוא עוזב. ויום אחד האהבה הגדולה שלו הופכת לריק העצום והמצמית שנשאר אחריה. והמיטה המשותפת מופרדת לשני גבות זעופים, והילדה האחת נחלקת בין שניים. וחוסר האונים הוא חזות הכל. כי אין מה לעשות. פשוט ככה. נגמר, פיניטו, רוצה ללכת, רוצה דירה משלו, רוצה חיים אחרים. והגיבורה שלנו נשארת להילחם לבד בידיים חשופות, מול כלום בעצם.

וזה לא כלום של מוות. כי המוות גדול עלינו. שרירותי. אף אחד לא אשם. לא, זה הכלום האקטיבי שהאדם האחר השאיר בחיקה אחרי שהוא גזל את עצמו משם. ואין לה מה לעשות. פשוט ככה. היא אפילו לא יכולה להתפלש ולהתבחבש במתי זה קרה ובאיך זה נגמר, כי אין לה בכלל קצה של תשובה. אז היא מתפרקת. טוטאל לוס. מבפנים, כמובן. בחוץ הכל עשר. טוב, לא בדיוק עשר, אבל אתן יודעות, שורדים. ומבפנים סדום ועמורה. הסדר הישן והאהוב מופר, ובמקומו רק כאוס.

אז היא מפסיקה לאכול ולבשל, והפעולות האלה - ששימשו בעבר מחוות של אהבה, פעימות של חיים - מתקיימות כעת רק כזיכרונות צורבים לא מחוללים. והיא לא ישנה, ולא עושה כלום, ולא הולכת לפה או לשם או לאנשהו. ובשישי בערב היא לבד עם הבת, על ספה קרועה, ההיא אוכלת מילקי, השנייה שותה יין. ואין ארוחה מגניבה כזאת. ואין איזה כיף דווקא לשתינו כאן ככה לבד. ואין חברים שבמחי פרידה הופכים למשפחה אלטרנטיבית חמה. רק בדידות ותלישות וחוסר אונים ודגדגן שצורח כמו ילד נטוש.

והגיבורה - שמספרת בגוף ראשון - ממוללת לפירורים דקים דקים את החיים שהיו על הפרשותיהם, וריחותיהם, וצבעיהם. ואת החיים שנשארו אחרי. ואת התודעה שצורחת באלם. ואת תחושת ההשפלה, והקריסה, וההרס העצמי. והחמיצות הזאת, והכאב שבוצע את הגוף והנפש כתובים בשפה כל כך חושנית, ועשירה, ומדויקת, ומאתגרת ויצירתית, וזה פשוט יפה שבא למות.

התחלה מותחת, סוף מהתחת

"המגדלור"

זה די קטע כשחושבים על איך שמוות ורציחות ועוד כל מיני דליקטסים הופכים לאיזו בריחה אסקפיסטית משברונות החיים. אבל כשמדובר בספר מתח זה בדיוק כך. מצד אחד התמצית של הרוע, ומאידך שעתיים מענגות במיטה בשישי בצהריים. ובכן, דיל חולני - אבל משתלם, לפחות לטעמי. אז מה הפעם? הסיפור הקלאסי: קומץ אנשים על אי מבודד, גווייה מתנופפת מעל חבל תלייה, כולם חשודים, לאיש אין אליבי. אה כן, ומגדלור בשביל הספיישל אפקטס.

הלוקיישן הוא האי הבריטי קומב – חלקת אלוהים נידחת שמארחת את אדוני העולם כשהם יוצאים לחופש ולא בא להם על טבריה. וילות ספורות פזורות במרחבים השוממים של האי, ובכל אחת מהן טיפוס עם איזה אישיו אפלולי על הראש. וכולם נופשים יחד בלי לדבר יותר מדי אחד עם השני, מקפידים לשמור על סטטוס קוו מנומס וחרישי, עד שבוקר אחד מפר רצח את השלווה האפורה הזאת. ובגלל שהקורבן הוא סופר־מגה־סלב, ומשום שהאי קומב הוא מפלט אקסקלוסיבי לראשי ממשלות וכל מיני חשובים כאלה, למשימה נקרא אדם דלגליש – שהוא לא סתם שוטר מחוזי פושט אלא תת־ניצב בניו סקוטלנד יארד.

האמת היא שאני דווקא אוהבת את פ.ד. ג'יימס. הנידחות, המרחבים האפורים, הרוחות המשתוללות, המניירות הבריטיות - כל אלה זורקים אותך לטקסטים של המלכה האם אגאתה כריסטי. רק מה, למרות אווירה כובשת, הפתרונות הם מהתחת. ככה פתאום, בלי שום קשירת חוטים אלגנטית, בלי תחושה של וואלה - יש אשם. אז מי שמסתפקת בפור־פליי, שיהיה לה בכיף. אני, כשאני מתחילה - אוהבת לגמור.