אולי הן צודקות, אולי אני באמת ילד טוב
אולי כל המאמצים שעשיתי לטפח את הילד הרע - להחיות אותו, להבריא אותו, לפטם אותו - היו לשווא, ובסופו של דבר נותרתי חנון בלתי מזיק? לא, לא, המחשבה על כך קשה מנשוא
למה בכלל הזהרתי אותה? שאלה טובה. הרי גם אני מאמין, אחרי שנים של עבודה על עצמי, שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, ושלא צריך לנסות להיות יותר קדוש מהאפיפיור. או יותר צדיק מהל"ו. אבל לפעמים יש לי איזו נטייה מטופשת לנסות להגן על הבנות שנקלעות לטווח הפגיעה שלי.
האמת? לא תמיד אני כזה צדיק. לפעמים אני יודע מראש שהאזהרות האלה יפלו על אוזן ערלה, מה שמאפשר לי לאחוז את החבל בשני קצותיו: להיות בו זמנית מלאך ומניאק. מלאך ושטן. כמו, למשל, במקרה שלה.
היה לה את המבט הזה של התאהבות חולמנית. של סלחנות-מראש כמעט אינסופית. של אמון ללא גבול. היא שטפה אותי בנדיבות בקרינה חמימה ותמימה, כזו המעניקה ביטחון נעים. אבל כל אלה גם מעוררים בי את האינסטינקט לטרוף.
האם זו רשעות טהורה? אני לא בטוח. כי אתם יודעים מה, יש בְּבנות כאלה משהו מעצבן: עם כל האהבה והקבלה, הסלחנות והאמון - בהתעלמות הזאת מפעמון האזעקה הרוטט ומצלצל שאני מקרב לאוזניהן יש משהו מתנשא. כאילו הן מכירות אותי, את מהותי העמוקה ביותר, טוב יותר משאני מכיר את עצמי. והגרוע מכל הוא שאני אף פעם לא יכול להיות בטוח: אולי הן צודקות? אולי אני באמת ילד טוב? אולי כל המאמצים שעשיתי לטפח את הילד הרע - להחיות אותו, להבריא אותו, לפטם אותו - אולי כל המאמצים האלה היו לשווא, ובסופו של דבר נותרתי חנון בלתי מזיק? לא, לא, המחשבה על כך קשה מנשוא. אני חייב להוכיח לעצמי שעמלי נשא פירות. וגם להעניש אותה על התנשאותה.
איתה אני מותח את החבל עוד ועוד, בידיעה שזה בעצם גומי, ושהוא לא ממש עומד להיקרע, גם אם מאוד אתאמץ.
"אני מניאק", אני אומר לה במפורש, ותוך כדי כך אני נוגע בה באופן שהיא לא יכולה לעמוד בפניו.
"אני מסוכן", אני לוחש לה לתוך האוזן ומרגיש איך היא מתחרמנת.
"אני יודע, אני זז וזה פוגע", אני מצטט לה, כשפני מול פניה ושפתי קרובות לשפתיה.
"מצחיקון אחד", היא אומרת לי בביטול, "אתה כזה חמוד" – וסוגרת את הפער.
ואם לא הייתי כל כך חרמן, יכול להיות שנימת הביטול הזאת אפילו היתה מעצבנת אותי. אבל אני כן, ושוב זה נגמר בזה שאני טורף אותה (וגם היא אותי).
קיבינימאט, למה אני בכלל קורא לזה בגידה?
פה ושם אני בוגד בה. כלומר, קיבינימאט, למה אני בכלל קורא לזה בגידה? התחייבתי לה? לא! הזהרתי אותה? כן! שוב ושוב, ובאופן ברור יותר ויותר. אז למה אני בכל זאת דופק לה חשבון?
זה בגלל הילד הטוב שנכנס לי בפנים. תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה. זורק עלי את הלאסו בכל פעם שאני מנסה לדהור חופשי באחו. שם לי אבנים בתרמיל בכל פעם שאני מנסה לעוף. שם לי רגל בכל פעם שאני עובר את הגבול, הגבול שלו. כי אלה כבר לא הגבולות שלי, לעזאזל!
מההתחלה הייתי כן איתה לחלוטין. לא תמיד זה כל כך קל. ברוב המקרים צריך להיזהר שלא להבריח את הציפור המתקרבת בהיסוס לכף היד. אבל במקרה שלה, כמו במקרים אחרים מסוג זה, הרגשתי מיד שבעצם אין פה סיכון של ממש.
"אף פעם לא התאהבתי", אמרתי לה כשישבנו בפאב במהלך פגישתנו הראשונה.
"אני לא מחפש קשר רציני", לגמתי מהבירה.
"יש לי בעיה עם מסגרות", הנחתי את ידי על מסעד הכסא שלה וליטפתי בעדינות את כתפה.
אבל היא הביטה בי בעיניים נוצצות, במבט שאי אפשר לטעות בו, ואמרה לי שכנראה עוד לא פגשתי את האשה הנכונה. דמותה המצוירת צצה לה באוויר, מרחפת ליד ראשה, קרצה לי ולחשה "עד היום".
"תברחי, מפגרת!" צעק לה הילד הטוב, אבל היא לא שמעה – אולי בגלל שבדיוק הגבירו את המוזיקה, ואני הורדתי לו כאפה, שיחררתי את האמברקס והעברתי את הגיר למצב D.
כך זה התחיל. ואת מה שהתרחש לאחר מכן במשך מספר חודשים אפשר לתמצת במילים הבאות: היא הלכה והתאהבה בי; אני נהניתי מחברתה, אבל דגלתי בסטטוס קוו של רגשות; הילד הרע עשה חיים; והילד הטוב המשיך לנג'ס שזה לא בסדר.
"כבוד השופט, מרשתי פיתחה בנאשם תלות נפשית, ולכן אני...".
"אובג'קשן, יור הונור!", קפץ הילד הרע ממקומו, "היא בכלל לא מרשתו".
"תן לו לסיים", ציווה השופט בקולו הסמכותי.
"...ולכן אני מבקש להרחיק אותה מהנאשם באופן מוחלט וללא דיחוי", המשיך לקדוח הילד הטוב.
השופט פנה אל הילד הרע במבט חמור: "מה יש לך לומר על כך?"
"כבודו, הסקס איתה פשוט נפלא"
הילד הרע פסע כמה צעדים קדימה בהבעת פנים זחוחה, כמי שכבר יודע את תוצאות המשפטון הזה. "כבודו, הסקס איתה פשוט נפלא".
ואכן הוא היה נפלא. הוא היה השילוב המושלם בין המוכר לחדש, בין חופש לבין ביטחון. היא העניקה לי את עצמה עד הסוף, וכל עוד היה מדובר בכך - זה היה הדדי לחלוטין. ות'אמת? זה לא היה רק הסקס. באמת שחיבבתי אותה. באמת שהיא היתה יקרה לי. באמת שנהניתי לבלות בחברתה גם מחוץ למיטה, לדבר איתה, לצאת איתה לסרטים, לטיולים. אז נכון, הרגשות בינינו לא היו סימטריים. אבל מה יכולתי לעשות, לזרוק אותה כדי להגן עליה? גם לצדקנות יש גבול.
כמו כל דבר מושלם, ברור היה שזה לא יכול להימשך לנצח. אבל הרי רוב הקשרים לא נמשכים לנצח, ורובם פחות מהנים. "החברות שלי אמרו לי שאני צריכה להתנתק ממך", התגרתה בי באחד מערבי השישי הכייפיים שלנו, על מגש סושי, יין לבן, סרט בדי.וי.די וסקס (אבל ללא שקרים).
"באמת? למה?" התעניינתי.
"כי זה לא מוביל לשום מקום".
אני מת על הבנות האלה, שדואגות לשמור על חברותיהן שלא יעשו שטויות – אותן שטויות שהן בעצמן עשו (או יעשו) בזמן כלשהו. וזאת מפני שלא היה מי שיזהיר אותן, או מפני שכשהן אלה שעושות את השטויות, העסק נראה הרבה פחות ברור וחד משמעי מאשר כשמסתכלים מבחוץ.
אבל אני לא ניסיתי להתווכח עם זה. לא היה שום צורך בכך. ידעתי שגם האזהרות האלה לא יצליחו לפרק את הקשר שלנו.
ואז בערב שישי כייפי אחר - לפחות ככה הוא מתחיל - מגיע הרגע הבלתי נמנע שבו היא שואלת אותי, כמעט בהתנצלות, אם שכבתי עם אחרות במהלך התקופה שהיינו ביחד. לא נוח לה לשאול את זה. היא יודעת שהזהרתי אותה. היא יודעת שלא התחייבתי לה. היא יודעת שאהבתה אליי היא חד צדדית. לא נוח לה לשאול את זה כי היא שייכת לזן הנדיר של אנשים עבורם המושג "לא נעים" עדיין לא מת. אותו זן אליו משתייך הילד הטוב.
הוא והילד הרע צופים מתוחים בסצינה האחרונה, כנראה, של הסרט שבו כיכבנו. אפילו הילד הרע לא מחייך באותו רגע.
הילד הטוב מובס, שותף בעל כורחו במה שבעיניו הוא פשע, מקווה שהפעם היא תיברח. ממני הוא כבר נואש.
הילד הרע מודאג. הוא מרגיש איך החגיגה שלו עומדת להסתיים. איך הוא עומד להיות מגורש מגן העדן שלו. ומי יודע מה מחכה בחוץ?
אני אומר לה שכן. אף פעם לא שיקרתי לה, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו.
"עם כמה?" היא שואלת אותי, ובאותו רגע אני רואה מישהי שונה ממה שהכרתי.
"זה משנה?" אני שואל אותה, וכבר עצוב לי שזה נגמר.
"כן, זה משנה", היא אומרת.
"עם ארבע", אני אומר, שונא להכאיב לה. אבל גם לעקרונות צודקים יש מחיר כואב.
"אתה דפוק לגמרי", היא אומרת לי בכאב, "אתה פשוט מניאק דפוק".
ואני כבר חשבתי שהיא מקרה אבוד.
לפנייה לכתב/ת 
