תמיד רציתי לכתוב לך סיפור אהבה
אני יודע שאת לא אוהבת קיטש, אבל חשבתי שסיפור כזה, סיפור פשוט, כמו שחשבתי שהסיפור שלנו היה, ימצא חן בעינייך. סיפור על בחור שפוגש בחורה, ואולי היא פוגשת אותו. הם מתאהבים, מתגברים על הקשיים וצועדים יד ביד אל השקיעה. ככה אני אהבתי אותך, בסיפור פשוט
באמת שניסיתי לכתוב לך פעם. כל כך אהבתי אותך, וכנראה שאני עדיין, והשתגעתי שאני לא מצליח לכתוב לך.
חשבתי לפעמים שמשהו דפוק אצלי. את לא מבינה איך בניתי את כל החיים שלי סביבך כל השנים האלה. איך החברים שלך והדירה שלך ומצבי הרוח שלך הפכו לאט לאט בלי ששמתי לב להיות שלנו.
לא שהיה לי רע עם זה. מה שהיה שלי היה מלא בכל כך הרבה זכרונות ואירועים אפלים, ואת פשוט היית המגדלור שלי. קרן אור עצומה בתוך כל החושך שעטף אותי אז. ב"חום יולי אוגוסט" שלמה ארצי שר שהוא "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב". ככה בדיוק אני הרגשתי. היינו יוצאים ביחד כדי שאני אוכל לשכוח, ובמקום זה, ככל שנהניתי יותר נזכרתי יותר. לא יודע להסביר לך את זה.
חשבתי שאני אולי אצליח להכניס אותך לתוך אחד מהסיפורים האחרים שכתבתי, אז בכוח התאמצתי. וזה יצא, רק שזה הרגיש לי מאולץ, ולמרות שאת שמחת שזה קרה, אני ידעתי שזאת לא באמת את.
אני יודע שגם לך היה איזשהו מחסום, ומשום מה לא ציירת כמה שנים, אז לי לא היתה ברירה אלא לריב עם אמא שלך על הציור הכחול ההוא שכל כך אהבתי, בידיעה ברורה שלא את ולא היא תתנו לי לקחת אותו. הצלחת להתגבר על המחסום הזה, את בטח זוכרת את הציור ההוא שעדיין תלוי אצלי בחדר, אחרי שדאגתי למסגר אותו.
לא האמנתי אז שעדיין זכרת את השיחה ההיא שלנו, באחת מהשבתות שחזרתי מוקדם ואת נסעת איתי באוטובוס. זה מוזר, כמעט אף פעם לא נסענו יחד באוטובוסים, את לא אהבת את זה. פחדת.
בנסיעה ההיא אני סיפרתי לך את כל התיאוריה המפגרת שלי על פיות, ושבגלל זה בכלל עשיתי את הקעקוע ההוא של פיטר פן. שזאת הדרך שלי להסביר את כל הדברים הקטנים ומלאי הקסם שקורים. נכון שזה בטח הסבר מאוד מטופש, אבל את הסתכלת עליי אז בכזה מבט, שלא יכולתי להפסיק לספר לך. ואז הגיע הציור, אני ואת, יושבים מחובקים על סלע, ובפינה יש את הפיה הקטנה שלנו, מפזרת מאבקת הקסם.
אלוהים, כמה שאהבתי אותך אז. כמה שתמיד אוהב אותך בציור הזה.
אחר כך, כשהכל אצלי כבר נהיה שחור מבפנים, עדיין היית שם, רק שלא הבנת לאן אני נעלמתי בכל הרגעים האלה שאני לא שם. לא אשכח אף פעם את המבט שלך, כשיצאתי אז ל"אפטר" וירדנו לים. באמת ששכחתי ממה שקרה שני לילות קודם, ולא ידעתי שנשארו לי כאלה סימנים שחורים.
מהזעזוע כמעט התחלת לבכות
הורדתי את החולצה, ואת מהזעזוע כמעט התחלת לבכות, או לפחות היה נדמה לי. אני כל כך לא התכוונתי להבהיל אותך. והתחלת לשאול, איך ומתי וממה זה קרה. לא יכולתי לספר לך, אז המצאתי איזה סיפור מטומטם. אמרתי שהיתה לנו תאונה עם הרכב, לא משהו רציני.
תמיד רציתי לכתוב לך סיפור אהבה. אני יודע שאת לא אוהבת קיטש, אבל חשבתי שסיפור כזה, סיפור פשוט, כמו שחשבתי שהסיפור שלנו היה, ימצא חן בעינייך. סיפור על בחור שפוגש בחורה, ואולי היא פוגשת אותו. הם מתאהבים, מתגברים על הקשיים וצועדים יד ביד אל השקיעה. ככה אני אהבתי אותך, בסיפור פשוט.
אני יודע כמה זה תמים, אבל לא חשבתי שאני צריך לאהוב אותך אחרת. רק לקבל אותך כמו שאת. זהו.
כל כך הרבה פעמים התחלתי לכתוב לך את הסיפור ההוא, ואף פעם לא הצלחתי לעבור את השורות הראשונות. אני יודע שאהבת את כל מה שכתבתי, ושלא היית אומרת לי אחרת סתם, הרי היית המבקרת הכי טובה שלי. אבל את הסיפור שלך היה לי חשוב שתאהבי גם אחרי שאני כבר לא אהיה.
הסתובבתי איתך תמיד בתחושה שזה זמני
כן, זה אולי יפתיע אותך, אבל כבר אז ידעתי שאני לא תמיד אהיה. הסתובבתי איתך תמיד בתחושה שזה זמני, שתקומי בוקר אחד ותביני שאת לא צריכה אותי ואת כל החרא שבא איתי קומפלט. אז עשיתי כל מיני מבחנים קטנים, שיראו עד כמה את מוכנה לסבול.
כמה שניסיתי להרחיק אותך יותר, להראות לך שאני לא טוב בשבילך, שמגיע לך משהו הרבה יותר טוב, כך הלכת והתקרבת, הידקת את האחיזה שלך בי. אומרת לי בשקט שזה יעבור.
את זוכרת את יומולדת 22 שלך? אני מניח שכן. דיברנו על זה כמה פעמים אחרי. לקחתי "אפטר" ויצאנו לשבת בפאב שמתחת לתיאטרון "הסמטה". היה ערב ארוך ומלא אהבה וחברים, ואז בדרך חזרה, כשהסעתי אותנו אלייך, לא יכולתי יותר והתחלתי לבכות, כי כבר הרגשתי כל כך מת מבפנים. ידעתי אז שלא אוכל יותר לשמוח אף פעם מכל הלב, כמו שאת שמחת ביום ההולדת שלך. שתמיד תישאר בי פיסה קטנה של עצב, עם כל החברים שהלכו לי עד אז, ועם כל החברים שעוד יילכו בהמשך.
הלוואי שהייתי יכול לכתוב לך עכשיו סיפור אהבה פשוט, אחד כזה שיחזיר את השנים ההן, שתראי כמה השתניתי וכמה רציתי להיות טוב אלייך. אבל כנראה זה באמת רק סיפור.
במקום זה אני כותב לך מכתב שלא אשלח לך אף פעם. אני לא חושב שאעמוד בזה שלא תגיבי עליו. ולא, אל תגידי כלום. אני מכיר אותך. אני יודע שלא תגיבי.
אז זהו, אם מתישהו ייצא לי הסיפור שמגיע לך, אעביר אותו אלייך. עד אז, אני אמשיך לנסות.
- יצא לי בתקופה האחרונה לקרוא לא מעט את הערוץ. הניגודיות בין הציניות והמרירות לבין הקטעים מלאי האופטימיות והתקווה קצת הפתיעה אותי, וחסר לי מאוד המשהו שבאמצע. אז החלטתי שתורי לנסות.
האימייל של טל
לפנייה לכתב/ת 
