אני כאילו, עמוק?
ג'ארוויס קוקר באמת הצליח לעצבן את גיא חג'ג'. בגלל הקלישאות הנבובות, בגלל הנרקיסיזם המשעמם, בגלל האובר-דרמטיות ובעיקר בגלל שנדמה שהוא חושב שהמאזינים שלו מטומטמים
אני מתכוון לשלוח אי-מייל לג'ארוויס קוקר, ולכתוב בו שורה אחת: "הבעיה העיקרית, מר קוקר, היא שאני לא מאמין לך".
אני לא מאמין לו כי המאמץ מצד ג'ארוויס קוקר להתייחס לאלבום הסולו הראשון שלו כיצירה רצינית ומודעת לעצמה נזרקת על המאזין מכל עבר עוד לפני התו הראשון: העטיפה שמתאמצת להיות אייקונית, "הוראות ההפעלה" היומרניות והמטופשות שמודפסות על הדיסק ("אפשר לשבת אם רוצים, אין צורך לכרוע ברך", "נא לא לקרוא את המילים בזמן שמקשיבים למוזיקה"), עיצוב החוברת כמו ספר שירה נקי, התמונות. בכל התמונות שלו באלבום נראה קוקר כאילו החליט להפוך את עצמו בכל מחיר לאינטלקטואל ואמן נורא חשוב ובעל עומק, כאילו. בריטי גולה בפריז שמלווה שיער כדי להסתיר את ההתקרחות ומנסה להיראות תמיד כאילו הוא לא מודע למצלמה, אבל לא מצליח. ובדיוק כמו הפוזות הכאילו-אגביות-ואותנטיות שלו למצלמה שנראות מעושות לחלוטין, כך הוא גם שר בכל השירים: מנסה בכל כוחו ליצור איזו דרמה, פרובוקציה, איזו אמירה שתהדהד בין האוזניות גם אחרי שהשיר ייגמר – אבל אני פשוט לא מאמין לו כשהוא שר, ודבר לא נשאר מלבד מנגינות פופיות חמודות לפזם.
אני לא מאמין לו כי הוא מעצבן אותי, והוא מעצבן אותי כי הוא מטיף לי. לקוקר תמיד הייתה מודעות חברתית ועיניים פקוחות יחסית, אבל בתקופת פאלפ הוא הצליח לעדן ולתעל את הצדקנות החברתית לסיפורים קטנים ומעניינים ולשירי פופ שגורמים לך להרהר קצת אחרי שאתה גומר לנדנד את הרגל לפי הקצב – כאן זורק עלינו קוקר את כל הכוונות והדעות שלו בפול ווליום, שחס וחלילה לא נפספס איזה סאבטקסט או ניואנס, במקרה הנדיר בו הוא אכן משתמש בכאלה. במקום זאת הוא מעדיף לדחוף לנו לגרון את הכפית עד שאפקט ההקאה מתעורר: אבוי, כולנו חיים לא נכון, הוי, העולם מתקלקל, צביעות בכל מקום, הו, לא, העולם כה אכזר! אלה אמירות שאמנים רבים עוסקים בהן, אבל הטובים שבהם מצליחים להשחיל אותן בצורה מעודנת בתוך השירים, או לפחות לייצר שירים מעניינים מספיק כדי שיתמכו בהן. אפילו אלה שעוסקים בהן ישירות (מאניק סטריט פריצ'רז, למשל) לא גורמים לך להרגיש כאילו הם עומדים מעליך ונוזפים בך במילים הכי פשוטות שתוכל להבין, כמו ההורים שלך כשאתה בן חמש.
אני לא מאמין לו בגלל הקלישאות – סאונד של רעמים במשפט "We're in for stormy weather", משפטים כמו "נכון שיהיה נחמד אם כל העולם יחיה בשלום? ואף אחד לא יחלה או ימות" או בלדת פסנתר הו-כה-אובר-דרמטית ב-"I will kill again" – נדמה שקוקר בטוח שכל המאזינים שלו מטומטמים, וטורח לכתוב טקסטים פשטניים אך יומרניים. "Cunts are still running the world"? נו באמת, ג'ארוויס. אפילו מוריסי נשמע פחות קלישאתי וילדותי ממך כשהוא מרצה לנו.
אני לא מאמין לו כי גם עם הטקסטים הכי מוצלחים שלו (שנעדרים מהאלבום הזה), קוקר תמיד עומד על במת הקברט. הוא לא שר את עצמו, הוא שר את הדמויות שהוא מנסה ליצור. לאלילו דיוויד בואי זה הצליח, וגם כששר מגרונו של זיגי סטארדאסט, הוא ריתק את המאזין לחוברת המילים ולרמקולים הסטריאופוניים החדשניים של תחילת שנות השבעים. אבל קוקר, עם כל הכוונות הטובות שלו, נשאר בסופו של דבר תקוע על במת הקברט עם חבורה קטנה ועקשנית של מאזינים קבועים בקהל, שבאו רק בשביל השואו הטוב וכי זה חבר שלהם מופיע, לא בשביל לקחת מהערב הצבעוני משהו שיישאר איתם גם כשיקומו למחרת בבוקר.
בסופו של דבר גם הקהל הזה מתפכח ומגלה שהבריטי הממושקף ההוא מהקברט בהחלט מוצלח בלהרים שואו מלא משפטים שנונים, אבל בכך הוא מסתכם. במקום ליצור אלבום סולו שיתמקד בכוחותיו ויתרונותיו של קוקר, השאפתנות הענקית שנכנסה איתו לאולפן יצאה בקול ענות חלושה, בדמות יומרנות ונרקיסיזם משעממים ויבשים עם חצי מנת פרובוקציות כושלות בצד. או שאתה לוקח את זה עד הסוף (שוב, כמו זיגי סטארדאסט), או שאתה מעדן את זה, או שזה לא עובד. אין דבר כזה חצי היריון.
בשורה התחתונה, קוקריסטים ופאלפוהולים יקבלו מנה גדושה של המניירות המוכרות מהסולן האגדי של להקת נעוריהם ואולי יבואו על סיפוקם. חובבי בריטפופ מאפירים יוכלו להעתיק מכאן כמה סינגלים לאייפוד שלהם כדי שיהיה מה לשמוע בג'וגינג. וכל השאר? כפי שקוקר עצמו ממליץ בשיר הפותח, "Don't let him waste your time".
"Jarvis Cocker - "Jarvis, "הד ארצי"
"Jarvis". יומרנות
עטיפת האלבום
מומלצים
