האשם תמיד
זה התחיל בסיפורים ששמעה מבנה החייל והוביל לשלוש שנים של תחקיר כואב וקשה על תרבות הטיוח בצבא. אורנה בן דור מגישה לכם את "אשם במותו" ומבקשת: אל תהיו שאננים. ראיון
"אני חושבת שיש לנו צבא נורא לא טוב, שבראש ובראשונה מכסת"ח, מגן על הקצינים שלו ועושה הכל כדי לא להעניש את האשמים האמיתיים שהם המפקדים הבכירים. הם שמים זין ואחר כך הם נורא טובים בלעשות פנים עצובות וגם אז לא מודים ולא מתחקרים כמו שצריך. הבן שלי נמצא עכשיו בלוס אנג'לס אחרי שירות קרבי. ממה שאני יודעת היום, הייתי חוסמת אותו בגופי מללכת לצבא".
אורנה בן דור, מנהלת מחלקת התעודה הטרייה של ערוץ 10 ובמאית ותיקה, זועקת את המונולוג הזה לאחר שלוש שנים של שיחות עם הורים שכולים שבורים והיתקלויות בקירות הביורוקרטיה החלקלקים של צה"ל, במסגרת העבודה על "אשם במותו" - סדרה הופכת קרביים, המתעדת את האופן השנוי במחלוקת בו חוקר הצבא את כישלונותיו. "אני בנאדם יותר עצוב ויותר חושש, אחרי הסדרה הזאת" היא אומרת.
בן דור. "הכתיבו לי את מי לראיין"
שם הסדרה הוא ציטוט עצוב של מינוח צבאי שמתנוסס לעיתים קרובות מדי על דו"חות חקירה של תאונות צבאיות, פאשלות פיקודיות, מיתות כתוצאה מטרטורים וירי של כוחותינו על כוחותינו. משמעותו אחת היא: הקורבנות אשמים במותם. אין הגדרה קולעת יותר למינוח, מזו שפלט אחד הקצינים בקטע משיחת טלפון מוקלטת עמו שמופיע בסדרה: "שני אנשים שלא היו חכמים אילצו אותנו לחפש אותם". והוא מדבר על זוג טכנאי אנטנות שנכנסו לבסיס בעת כוננות גבוהה, אחרי שעברו חמישה מדורי פיקוד. שני האנשים ה"לא חכמים" האלה אינם עוד בחיים. הם שכבו מתבוססים בדמם על גג אחד המבנים בבסיס, כשהקצין "נאלץ" לצאת ולחפש אחריהם.
בן דור מנסה להראות שמצבנו העגום במלחמת לבנון לא היה מקרי. יש לו קשר ישיר לתרבות הטיוח. "התחלנו לעבוד על הסדרה הרבה לפני המלחמה ואז היא פרצה וזה הפך לדז'ה-וו רע: אי הפקת הלקחים והאשמת הקורבן או הש.ג, גורמים לכך שבסופו של דבר כולנו משלמים את המחיר. זה לא צה"ל, זה אנחנו. ההורים השכולים, ופגשתי המון, רוצים לדעת את האמת ומרגישים שמשקרים להם. הם יוצאים נגד המערכת מפני שהם רוצים לדעת שהמוות של הילד שלהם לא היה לשווא. רוצים שיתוקנו דברים במערכת בעקבות מות הבן. זו לא התקשורת שחושפת מידע שצה"ל מנסה להסתיר, אלא החברים שבאים עכשיו בסרט ומדברים".
אנחנו צבא שיש לו מדינה
בן דור, יוצרת סרטים כמו "שואה טובה", סרטי תעודה כמו "בגלל המלחמה ההיא" עם יהודה פוליקר וסדרות תחקיר כ"סקס ישראלי", יודעת היום שהיא הכניסה את עצמה לשטח אש. בעבר ביצעה תחקירי נישה וכאן היא נוגעת בלב הישראליות, בכותרות החדשות של המהדורות הכי מרכזיות. כולם מכירים את הנרטיב של הורים מיואשים מול "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" ו"אנחנו מחבקים את ההורים ומגבים את המפקדים". אבל הסרט הזה מגיש אותו נא, בוטה, חד משמעי. בזה בן דור גאה ומזה היא חוששת.
"היו הרבה איומים מצה"ל. את שני הפרקים הראשונים הקרנתי בפני 12 נציגים של גופים שונים מהצבא. הם לא הצליחו לשנות את העובדות, התקיפות והחריפות של הסדרה נשארו, אבל כן שיניתי ניסוחים. דובר צה"ל והפרקליטות הכתיבו לי את מי לראיין. אלה היו סשנים קשים שלא חלמתי שאעמוד בהם, רציתי לומר להם: 'סליחה רבותי, אני לא עובדת אצלכם. אני חיה במדינה דמוקרטית, פנו אלי אנשים שהקריבו את הקורבן הכי יקר למדינה הזאת, יצאתי לשלוש שנים של תחקיר, הבאתי עובדות. תנו את התגובה שלכם ואל תצנזרו אותי'. אבל בצבא מתווכחים על זוטות ברמת הדיוק במספרים ובתאריכים והשאלות האמיתיות נותרות פתוחות. זו גם טקטיקה להשכיח את המהות. בזה הם עסוקים, כאילו הם יחצ"נים של איזו דוגמנית צמרת. אלה חיי אדם! נהג שעשה שתי תאונות והורג שני אנשים יורד לצמיתות מהכביש. על מפקד שעושה דבר דומה לצאת לצמיתות מהצבא. אבל שם, מג"ד כזה הופך למח"ט".
לאורך כל הסרט את שואלת האם המפקדים ראויים והאם מלחמת לבנון היא תוצאה של אי נטילת אחריות בתקופה שקדמה לה. מה התשובה שלך לזה?
"שכן. אנחנו צבא שיש לו מדינה ולא ההפך. אם מדיחים, מדיחים לוושינגטון או לסינגפור להיות נספח צבאי. אם נכנסים בקצין זה תמיד קצין זוטר. זה לא הקצין שלקח את האחריות למשימה, שבנה את המדיניות של המשימה. זו מערכת משומנת היטב והאינטרס הגדול שלה הוא להגן על עצמה, כמו כל מערכת, אבל כאן צריכה להיכנס המדינה ולהגן על עצמה כדי שהצבא יהיה טוב, כדי שלא תקרה עוד לבנון 2 וכדי שלא יהיה רמטכ"ל שלא לוקח אחריות ושלא יהיו כל התופעות ששילמנו עליהן כאזרחים".
אבל אז יאמרו שמפקדים יחששו לפעול, שלא רבים נשארים בקבע והרבה מאוד כסף ולימוד הושקע במפקדים.
"אנשים לא נשארים בקבע כי נהיה צבא חרא. זה צבא שיש בו סימני סיאוב כי נתנו לו לגדול לממדי מפלצת בהקשר החוקתי - בהקשר הזה שהוא מנהל עצמו וחוקר את עצמו באופן לגמרי אוטונומי, ללא הפרדת רשויות. בצבא שום דבר לא נחשף באמת כי מנגנוני ההסתרה כה משוכללים. גם באופן לא מודע: כי הפרקליט הצבאי מכיר את הרמטכ"ל וכך גם המפקדים מכירים מפקדים אחרים. זה הכי מזכיר חונטה. זה לא יכול להימשך, כי כל אחד מאתנו היה בצבא וגם שולח את הילדים שלו לצבא. אני לא מבינה למה ההורים השכולים הם שיוצאים נגד הצבא ולא ההורים הלא שכולים. כי הורה ששולח את הילד שלו לצבא הוא הורה שכול בפוטנציה ולא בגלל שהוא מגן על המולדת או בגלל השתתפות במלחמות - אלא כי מפשלים והצבא פיתח איזה אטימות, עור פיל מטורף. את יודעת כמה פעמים שמעתי את הביטוי 'הורה שכול הוא לא שקול'?"
בוער בעצמותיה
זה סרט פחות אישי מהסרטים הקודמים שלך."תמיד הייתי מאוד ביקורתית בסרטי. אני עדיין אישה שהעצבים שלה חשופים לדברים שנוגעים בי ונכנסים בד' אמותי אבל 'אשם במותו' בפירוש הפך לסרט ציבורי. לא יכולתי וגם לא רציתי להישאר ברובד האישי. עבדתי עם תחקירנים מאוד רציניים, בהם יוצא סיירת מטכ"ל, יוצא דובר צה"ל והבן שלי אורי, שמכירים טוב את המערכת ושיהיו אופוזיציה אם אנסה להיות ביקורתית מדי. שמתי לעצמי מין מבקרי פנים. מצד אחד, לא אאמץ פאסון אובייקטיבי וקצת מורם מעם של אשת אקטואליה. מצד שני, לקחתי לונג-שוט על המערכת הצבאית וכדי לעמוד בזה דיברתי עם אנשים מאוד בכירים שלא למצלמה וכל מה שאני מבקשת זה שהציבור לא יהיה שאנן".
אביה של בן דור היה בפלמ"ח ואחר כך היה קצין בצה"ל. בתה כבר מתכננת את עתידה הצבאי. לדבריה, הנושא בוער בעצמותיה משום שהיא מכירה בנחיצות הצבא, אבל היא הגיעה אליו בזכות בנה. "לא הייתי מגיעה לעשות סדרה כזאת לולא היה לי קשר אישי לנושא. בני שירת בעזה ובגדה כשיריונר, שירות רצוף הדחות ונזיפות של מפקדים שלו, שנתנו הוראות מבולבלות. ההלוויה הראשונה שלו היתה של מישהו שנהרג מירי דו צדדי, וככה התחילה הסקרנות שלי. זה מזכיר לי ששמעתי בבית הורי, על האופן שבו ניצולי שואה התקבלו על ידי צברים במדינת ישראל, אבל רק כששמעתי פתאום אנשים אחרים אומרים את אותם דברים זה קיבל נפח ופתאום זו הפכה חוויה כללית ולא רק אישית. אז אותו דבר כאן. כל זמן שהבן שלי סיפר לי על זה, אז זה הבן שלי הוא נורא מקסים וחתיך, אבל אולי הוא לא יודע לשפוט, אבל אחרי שקראתי ספר של אודי לבל בנושא והתחלתי במסע המסויט הזה, הכל ביחד הצטרף למשהו מבהיל".
את עדיין חושבת כמו שאמרת בעבר, שצה"ל הוא שורש כל רע בחברה הישראלית?
"אז מתחתי ביקורת מנקודת מבט פמיניסטית. זה היה ממקום אחר, ספציפי, שתקף את ההיררכיה הגברית ואת הקשרים החברתיים שנוצרים שם באופן שמאוד פוגע בנשים. ועדיין סמכתי בטמטום ובנאיביות שבמקצוע שלהם הם מבינים משהו ושבמקום הזה שנורא חשוב ונורא כואב להם הם עושים בדק בית, שיאפשר לאזרחי המדינה להיות פחות או יותר מוגנים. עכשיו כשנכנסתי לעניין מפריזמה אחרת לגמרי, הדרתי את השקלולים הפמיניסטיים מתמונת העולם שבאתי לבדוק וניסיתי לבחון בתוך אותה מערכת שהיא גברית וממודרת נשים, תוך שימוש בשפה שלה. הביקורת הפמיניסטית שלי לא היתה רלוונטית במקרה הזה".
יהיו מי שיתריסו שאת אישה ולא מבינה במשחקים של בנים.
"אני אישה אינטליגנטית. אחת ועוד אחת נותן שתיים גם אם הופכים אותו על הראש וגם אם זה ביפנית. וכשמסבירים לי מה הנהלים מה החוקים ומה הכללים ואיך הפרו אותם ואיך לא אישרו אותם ואיך לא כתבו אותם - אז אני מבינה. ואם מ"כ מטרטר חייל למוות ומכניסים אותו לשנתיים לכלא והמ"מ ידע את זה ולא עשה שום דבר, אז אני מבינה משהו. בשביל זה אני לא צריכה לדעת לפרק את הנשק".
תגובת דובר צה"ל: "צה"ל שיתף פעולה עם הסדרה מתוך הכרה בחשיבות הנושא והדיון הציבורי בו. הסדרה עוסקת בנושא הרגיש והכאוב ביותר המעסיק את צה"ל על מפקדיו וחייליו. לצערנו בחרה הבמאית לנקוט בגישה מגמתית מניפולטיבית וחד צדדית ומציגה את פרשנותם האישית של העומדים מאחורי הסדרה כאילו מדובר בעובדות מוצקות. צה"ל אינו מבקש לפגוע בכל דרך שהיא בחופש הביטוי, היצירה והעברת הביקורת אך הוא מבקש, וכך ראוי, שהביקורת תתבסס על עובדות אמיתיות. דובר צה"ל, בהמשך לסיכום עם ההפקה, העביר תגובות מפורטות לטענות המועלות, הן בדמות ראיונות עם נציגי צה"ל השונים והן בדמות תגובות כתובות, שרק מיעוטן שולבו בסדרה. משיקוליה היא, בחרה הבמאית לתקן רק חלק מהעיוותים וממצג השווא שנוצר בסדרה כפי שהוצגה לנו, זאת למרות שבחלק מהמקרים הוכח לה מעל לכל צל של ספק שמדובר בעיוות המציאות. צה"ל על כל נציגיו השונים מעולם לא נקט באיומים אלא ביקש כי תגובתו תשולב בצורה מלאה ולא חלקית. צר לנו על הגישה בה ממשיכה הבמאית לנקוט כלפי צה"ל".
"אשם במותו" - סדרה תיעודית בשלושה חלקים. החלק הראשון משודר היום (ג') ב-21:00 בערוץ 10
