למען תדע כל אם עברייה

העיתוי היה מושלם. בעוד ערוץ 10 מקרין את הפרק הראשון של "אשם במותו", עמלו מערכות החדשות על תמצות מכתב ההתפטרות של הרמטכ"ל. מי שיעיין בו ברצינות יגלה כי "אחריות" היא מילה מכובסת בשפתו של צה"ל. מתי החלו לכבס ומדוע? אורנה בן דור לא היתה צריכה לחפש הרבה כדי למצוא את לב-ליבו של חוסר האחריות הצבאי: היחס לתאונות, לירי כוחותינו על כוחותינו, למחדלים שיצרו טרגדיות אישיות ואטימות ציבורית גם יחד. את הכותרת מספק אביו של סמל חיים בר נתן. בשנת 1992, מייד לאחר מותו של הבן, ביקש הצבא מן האב להאמין כי הבן אשם במותו-שלו. עד כמה נוח וקל להאשים את המתים, מעידה סדרה שלמה של תחקירים מטייחים, חסרים ומכובסים שהוגשו להורי המתים באיחור ותחת לחץ מתמשך, מבלי לנקוב באשמים ומבלי שקידומם של אלה ייעצר במילימטר או בשנייה אחת.

בטון ענייני ולא מתלהם חוברים דברי קריינות מצויינים בקולה של בן דור – נמוך, אמפתי, שקול ונמנע במתכוון מדרמטיזציה – וקטעי שחזור מן הטובים שראיתי בסרט תעודה ישראלי, עליהם אחראי עמי טיר: אלה משולבים בראיונות עם הורים, מפקדים שהסכימו להתראיין ולוחמים שהיו שם כשהתריעו שעוד מעט יקרה אסון, והיו שם כשהוא קרה ואיש לא שמע להם. מצמרר במיוחד הוא הראיון עם אסף לפיד, שירה באוהד זך ז"ל אחרי שרשרת טעויות קשה, והוא אומר כך: "אני זוכר שאני ואוהד מסתכלים אחד על השני ואז הראש שלו ככה נשמט". יש בראיונות עם הלוחמים גם אמירה אמנותית וערכית משולבת: כולם מצולמים בתאורת לילה כחולה כהה, אפקטיבית ומעוררת חרדה. כולם שין-גימלים, גם היורה וגם חבריו לנשק של הירוי.

הטרגדיה האישית של אסף לפיד והמוות שילווה אותו ודאי בייסורי-נפש קשים, אינם תחליף לנטילת אחריות: במקרה הזה, כפי שהתחקיר של בן דור והעובדות המובאות אל המסך מבהירים היטב, הכתובת היתה על הקיר: החיילים התריעו על חוסר מקצועיותו של לפיד במכתב משותף לכל המחלקה, הדברים הגיעו למג"ד אילן אטיאס, הוא לא השעה את לפיד, לפיד יצא למארב מלא כשלים בוואדי בלבנון, וירה באוהד זך. ומי קודם והתקדם? אילן אטיאס. ומי תיחקר? אבי בורגר, קצין שהודח קודם לכן בעקבות מותם המיותר של שלושה מחייליו כשהיה מח"ט בבקעה. ומי לא הגיב? שאול מופז, ראש הפירמידה דאז.

הסיפור הזה, כמו גם סיפור מותם של חיילי דובדבן במארב חסר אחריות, ועוד נסיון להאשים את ההרוגים במותם שלהם ובמות חבריהם, ועוד קידום למפקד שהיה אחראי על האירוע (מיקי אדלשטיין. הודח? לא. קודם) מצטרף להדים מסיפורה של שולה מלט, אמו של אמיר מלט שנרצח – אין בעיניי דרך אחרת לתאר את זה – במשחק רולטה: הטיוח, האטימות וחוסר האחריות הובילו את מלט לירות בעצמה על קברו של בנה. ויש עוד סיפורים. למען תדע כל אם עברייה שככה זה נראה באמת כשהיא מפקידה את בניה בידיהם של מפקדים מכבסי-מילים, שאימת המערכת גדולה בעיניהם מאימתם של מצפון, מוסר או חובת מתן דין וחשבון להוריהם של המתים.

"אשם במותו" עשוי באיפוק ובאלגנטיות. האמפתיה להורי המתים אינה זולגת לרגע לכיוון מסחטת-הדמעות הצפויה. הזעם על מקבלי ההחלטות בצבא נשמר בבטן, ובמקומו, במלים קטנות, מצליחה הקריינות של בן דור להבהיר עד כמה הם ציניים והרסניים. בכוונה אין שם הורים שכולים שזועקים, למרות שבהחלט מותר להם: יש בו אנשים עייפים, מפוכחים וחרדים לבאות שמבקשים שמישהו יתעשת וילמד שוב ליטול אחריות. בתחילת הדברים שואלת בן דור, "האם צה"ל הוא ארגון העומד מעל לחוק?", וכבר בפרק הראשון של הסדרה מוכיחה היטב שצה"ל באמת סבור כך. ואז מגיע מכתב ההתפטרות של חלוץ, ופתאום, בעיתוי מופתי, מוכיח עד כמה "אשם במותו" הוא מעשה טלוויזיוני חשוב, מעולה, רלוונטי וגם מצויין באיכויותיו.

בן דור מונתה לאחרונה למנהלת מחלקת התעודה של ערוץ 10. אני רוצה לקוות כי "אשם במותו" הוא גם הצהרת כוונות על קיומו של רף גבוה במיוחד לעשייה דוקומנטרית בערוץ הזה. כצופים, כאזרחים – מגיע לנו.

"אשם במותו", ערוץ 10, שלישי, 20:58

.