היא מבקשת "לאט", אבל גם "עוד"
היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק. היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור
היא קיבלה אותי מהתחלה כמו שאני, ולא האמינה לאף מילה.
היא לא רק לא מאמינה לי, היא גם לא מאמינה לעצמה, לא מאמינה לחברים מסביב, רק מקשיבה ללב.
היא מבקשת רק "לאט". כל הזמן היא מבקשת לאט, פתאום יותר, ואז יותר לאט, ופתאום היא ביקשה "עוד".
דווקא לא התבלבלתי מול זה, מלבד הרגעים שבהם אני הולך לאיבוד - באותם רגעים אני גם "לאט" וגם "עוד".
היא תמיד שולחת סמס לפני שמתקשרת, נזהרת שלא "להפריע". בעיניי היא פשוט רואה בבירור - אותי.
כבר בפגישה הראשונה היא בכתה, פתאום במבט מקרוב ראיתי דמעה קטנה בקצה העין. לרגע ניסיתי לעצור אותה, ואז נזכרתי שזה בסדר, הלוואי שאני הייתי יכול (אולי גם אני יכול, אדע רק כשיגמר ה"לאט").
אין לי מושג מה היה המקור של הדמעה, אני מניח שזה הפחד שאולי היא בכלל רק חולמת. לא נבהלתי. הרי גם אני מרגיש שאולי זה רק חלום.
היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה
היא לא מאמינה, לפחות לא למראה עיניה. היא כן מקשיבה למה שהיא מרגישה. איך אפשר לא להאמין, להקשיב ולהרגיש באותו הזמן? היא יכולה.
היא כל הזמן אומרת, לא מסתירה כלום, לא את הדמעה, לא את חוסר האמונה, לא את הקבלה, לא את התשוקה, לא את החיבוק המדהים.
ואחר כך ניסינו לספור כל מיני דברים, זמן, למשל, שתיקות, שעות של אהבה, נגיעות מחשמלות, מבטים עמוקים, אפילו ימים שלמים. איך מודדים את כל החוויה הזאת? אפילו מילים לא יכולות להיות קנה מידה, בטח לא מידה מדויקת.
היא סימנה לי גבול פעמיים, כשרציתי כבר להביא איתי נעלי בית שלא יהיה לי קר על המרפסת של הכוכבים. והיה עוד משהו שהיא ביקשה שלא אספר.
היא לא נבוכה ממני, למרות שהודתה ששם בחושך היא מסמיקה לפעמים, בערבוב, בנשיפות הקטנות באוזן, בלחישות המרטיטות (היא שוכחת שאני רואה גם בחושך, במיוחד גוונים של ורוד אדמדם).
היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה
היא גילתה לי שהשעות הארוכות האלה איתנו מתחת לשמיכה הן התחביב העיקרי שלה עכשיו. חוץ מזה היא אוהבת לרכוב על אופניים, לקרוא ספרים, משחקי קופסה. היא הסבירה לי שתחביב זה מה שאתה אוהב לעשות בזמן הפנוי שלך. היא נותנת לי את כל הזמן הפנוי שלה.
היא הודתה שפעם כבר התחתנה אחרי שבועיים, היא לא חושבת שזו היתה טעות. היא החזיקה מעמד יותר מעשר שנים, יותר ממני.
היא מדהימה אותי בכל פעם מחדש, מכל הזוויות, כל הפנים האלה שמתגלות, בין האור לצל, החיוך שמגיע מהקוטב הצפוני ועד עמקי ליבי.
היא מלמדת אותי לאהוב אפילו את עצמי, גם בעירום מלא.
היא גרמה לי לחשוב לרגע שאני אריה, מלך האריות, היא מוציאה ממני קולות שלא שמעתי מעולם. היא מדברת בהרבה שפות שאפילו היא שמחה לגלות.
היא גילתה מיד את קצות הפנטזיות שלי, היא מדגדגת אותן, אחת אחת. היא יודעת עלי.
היא עדינה כל כך, דווקא בגלל שהיא מתפרעת. בכלל אין הגדרה פיזיקלית לזה, זה כמו נגיעה של נוירון בשדה מגנטי פלוס אינסוף, כפול הרגישות שלה.
היא לוהטת, אבל אין מד טמפרטורה שמכיל את השנתות הנכונות שיוכלו למדוד אותה.
היא יודעת לא לשאול וכן לשאול בוזמנית, ועוד את הכל. היא מתעניינת. בי.
היא לימדה אותי ששקרים גדלים בחושך ומתים באור. היא שולטת על התאורה בחייה. הראיתי לה את העמעם שלי, היא החלישה את האור, או אולי הגבירה, לא זוכר.
היא מספיקה המון דברים בזמן שאנחנו לא יחד. הרבה יותר ממני. היא גם מספיקה המון ממני כשאנחנו יחד.
היא לא נראית היא, היא נראית בכל פעם אחרת. אם פגשת אותה, ואפילו שמת לב שזאת היא, היא תפתיע אותך בפעם הבאה. היא הכי מפתיעה שהכרתי.
היא שלי, כך אמרה.
לפנייה לכתב/ת 
לרגע ניסיתי לעצור אותה, ואז נזכרתי שזה בסדר, הלוואי שאני הייתי יכול
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
