בחברה שהספין מולך בה, חלוץ עוד עלול להפוך מופת לדוגמה אישית, רק כי הלך בטרם יוטח בו מלוא הרפש
פורסם:
17.01.07, 12:16
"כדי להוביל ולהנהיג, שומה עלינו למצות את אחריותנו", מטיף דן חלוץ במכתב ההתפטרות שלו.
המילה "אחריות" חוזרת לאורכו כמה וכמה פעמים. מתוך השימוש התכוף בה נוצרת לכאורה התחושה כאילו אכן, לבסוף, מבין הרמטכ"ל הפורש אחריות מהי. אולי אפילו מבין כיצד כשל תחת כובד-עולה וחוסר יכולתו לקיימה בעת שנדרש לעשות כן, בעת ששלח חיילים ואזרחים גם יחד אל מותם במלחמה.
קריאה מדוקדקת יותר במכתב מבהירה, שלא כאלה הם פני הדברים: חלוץ מבקש לצאת מתפקידו כמי שעמד יפה בכל משימותיו, כמי שלא דבק בו רבב של כשל או אטימות, שגיאה או צורך להודות בה. וחמור מכל אלה: "אחריות" מתפרשת במכתבו כהמשך של אותו כיסוי-תחת מגונה, של אותה תעשיית ספינים ממאירה, שמובילה את מקבלי ההחלטות בחיינו הציבוריים.
קשה מאוד למצוא הגדרה ממצה ושווה לכל למהותה של "אחריות", אותה דרישה המוטבעת באדם מתוקף מהות יחסיו עם הזולת ומתוקף היותו בריה רציונלית, המסוגלת להתבונן במעשיה-שלה מבלי להאשים אחרים בהחלטותיה. האדם תמיד ניסה להאשים, אבל מלכתחילה, עוד בגן עדן, הובהר לו שהתרגיל הזה לא עובד: חווה מאשימה את הנחש, אדם מאשים את חווה, והאל הניצב ממעל הוא היחיד שמבחין היטב בין אשמתו של הנחש לבין אחריותם של אדם וחווה למעשיהם-שלהם.
במלחמות מודרניות, בעולם שמזמן כבר אינו גן עדן, בקרב מובילים ומנהיגים שאין להם אלוהים, ראשיתה של "אחריות אישית" היא בהכרה שבחברה אנושית היררכית, "מפקד" הוא זה המופקד על עצם חייהם של בני-אדם. החיים הללו קדושים. אין פשוט מזה, אין למעלה מזה. מתוקף קדושתם צריכות להתקבל ההחלטות שיחרצו גורלות, ומתוקף חובת הנאמנות לכלל הציבור צריכה להגיע ההכרה האישית בכישלון, ההודאה בו והנכונות ללכת הביתה, כמי שנושא על גבו עול וכמי שכשל תחתיו.
טועה ומטעה
במכתבו של חלוץ אין דבר וחצי דבר המעיד על הבנה כי אלה הם פני הדברים, להיפך: המלחמה בלבנון לא מתפרשת ככישלון מחפיר. אין במכתב הזה הודאה אפילו במבצע מיותר אחד, במוות איום ומיותר אחד, בטעות קונקרטית אחת. המכתב ודאי אינו מפליא את מי שצפה בהתנהגותו הציבורית של חלוץ בעת המלחמה ולאחריה. זוכרים את ניסיונותיו החוזרים ונשנים לרמוז לכישלונותיהם של אחרים שקדמו לו בתפקיד ואחרים במערכת מקבלי ההחלטות? זוכרים את הפגנת הזחיחות שלו, כשנשאל על-ידי אילנה דיין כיצד יגיב לטענות קשות נגדו, והשיב: "I don't care"? אלה מעידים בו וכנגדו כי לא ידע ולא הבין כלל אחריות מהי.
אפילו המעשים שהוא מתהדר בהם - מינויים של מתחקרים לכשלי המלחמה - היו מעשים טכניים וחלקיים, שנולדו בגלל לחץ ציבורי מתמשך. הם נועדו לזהות אשמים ולהדיח דרגי-ביניים ולהרחיק את הכשל מחלוץ עצמו. המתחקרים אמורים היו לצדד בעומד בראש המערכת, מפני שגם הם הגיעו מתוכה: רק כשהתקווה לסולידריות של קצינים, שהייתה כה אפקטיבית במשך שנים רבות בצה"ל, החלה להתפוגג - רק אז הבין חלוץ שעליו ללכת הביתה. להודות? לא, זה לא קרה.
כשהוא כותב "מיציתי את אחריותי", חלוץ טועה ומטעה. כדי למצות, צריך להבין ולהודות. להבין אין פירושו "אפשרתי לתחקר מה שקרה אחרי שקרה", אלא "עשיתי כמיטב יכולתי כמפקד עליון למנוע את מה שאירע ולא הצלחתי", או: "לא עשיתי, לכן כשלתי". ו"להודות" פירושו
לומר בפה מלא, לאורם של זרקורי תקשורת, לעיניו של ציבור גדול - שההחלטות שבגללן החלה המלחמה נתקבלו מבלי לחשוב על קדושת החיים; להודות שלא ידע עד כמה הצבא אינו מוכן למלחמה כזאת; שלא התעניין כלל בחייהם של אזרחים שהיו לברווזים במטווח; שהיה מוכן להיות נושא-כליהם של פוליטיקאים שלא הסכים למהלכיהם, או הסכים מתוך התעלמות מוחלטת מן החיים עליהם היה מופקד. זהו פירושה של אחריות, והיא אישית ואיננה ניתנת להעברה ואיננה מתמצה בקיומם של תחקירים או תוכניות עבודה לשנים הבאות.
מכתבו של חלוץ אינו מגלה שמץ של אחריות. בזירה ציבורית שהספין מולך בה, הוא עוד עשוי להתקבל באהדה ובהבנה שתשיב אותו לביתו כמופת של דוגמה אישית, רק משום שבחר להתפטר לפני שיטיחו בו את מלוא הרפש של חוסר האחריות. ה"צער" שהביע ראש הממשלה על ההתפטרות מעיד אף הוא על רצון מובהק שלא להבין מהי אחריות: אילו רצה להבין, היה עליו להביע צער על המעשים והמחדלים שבגינם התפטר חלוץ - ולקבל כמובן מאליו את אקט ההתפטרות. אלא שאז היה חושף את עצמו כמי שאחראי לאותם מחדלים מעצם מעמדו ותפקידו. היש במערכת הפוליטית או מחוץ לה מי שיזכיר לראש הממשלה שזוהי חובתו, כדי להיות ראוי להוביל ולהנהיג?
