זה היה קאמבק מטורף לזוגיות שלנו
אני פותחת את הקיטבק ומרוקנת מתוכו את הבגדים, מקפלת ומניחה בארון, שוטפת כלים, יושבת מול המחשב, עוברת עם הרגליים על כל מרצפת בבית, כובשת מחדש את השטח. מה את עושה כאן שוב? אני שואלת את עצמי, אם זה לא עבד בפעם הראשונה למה שזה יעבוד עכשיו?
מה את עושה כאן? אני שואלת את עצמי, הייתי כבר במקום הזה ועזבתי, אז למה בעצם חזרתי? אני פותחת את הקיטבק ומרוקנת מתוכו את הבגדים, מקפלת ומניחה בארון, הולכת לשטוף כלים, יושבת מול המחשב, עוברת עם הרגליים על כל בלטה בבית, כובשת מחדש את השטח, מכניסה את עצמי הכי עמוק שאפשר לבית. הנוכחות שלי משתלטת על החלל, התמונות הישנות והתעודות האקדמיות שרכשתי במשך השנים, הקוסמטיקה בארונות, אפילו מראה אני מציבה מול המיטה, למרות שלפי הפנג שוואי אסור בשום פנים ואופן, כדי שתמיד יוכל לראות אותי לצידו כשיפקח את העיניים.
הפעם אני לא אעזוב כל כך מהר, אני אצטרך לארוז את הכל, ואולי ככה אחשוב פעמיים על מה שאני משאירה מאחור. לא כמו אז, כשדהרתי החוצה ברגליים יחפות, בדרך אוספת שאריות מעצמי שפיזרתי אצלו פה ושם בחודשים הספורים שיצאנו.
"בחורים לא ממחזרים", אומרת לי חברה טובה
"פחיות קולה, בקבוקי מים, אפילו מעטפות נייר ישנות את יכולה למחזר, אבל בחורים לא ממחזרים", אומרת לי חברה טובה בעודי שוקלת לשחזר את הקשר. אני ידועה בתור משפצרת ענתיקות, בעבר כבר לקחתי לעצמי כפרויקט כמה בחורים סתמיים והפכתי אותם לשוברי לבבות, גם ידידים הימרתי למאהבים. עברו כמה חודשים, ואני רוצה אותו בחזרה. אני יודעת שגם הוא רוצה, מצלצולי הטלפון והניתוקים. זה מצחיק, אנחנו מחייגים אחד לשני כמעט כל ערב וסוגרים, רק הנשימות העולות והיורדות בוקעות מהעבר השני, ועל הצג מהבהב חסוי, אבל שנינו יודעים מי המטלפן האלמוני.
"אם זה לא עבד בפעם הראשונה למה שזה יעבוד עכשיו?" הוא שואל כשאנחנו מתיישבים לקפה במקום הומה אדם. בכוונה בחרתי מקום רועש, שיהיה לנו קל יותר לשתוק. אין לי תשובה, אני לא יודעת.
אז חזרנו ועשינו רטרואקטיבי. הסכמנו שאם לא ננסה לא נדע, ואין לנו כרגע מה להפסיד, עדיף עכשיו מאשר להצטער על הפספוס הגדול אחר כך כל החיים. ניסינו לחפש יחד מה לא עבד ואיך הכל השתבש, ואולי זה היה כי עוד לא גרנו יחד והיה יותר קל לחתוך. עוד לא היו לנו כלבה וספריה משותפת מאיקאה ושכר דירה בתשלומים, צ'ק שלי וצ'ק שלו, וגם לא קראנו לעצמנו זוג רשמי, אלא רק שניים שיוצאים יחד. ואולי כמו כל הגרושים שאומרים שבפעם השנייה זה הרבה יותר טוב, גם לנו יהיה בפעם השנייה יותר טוב, מבלי להתגרש ולהתבגר ב-20 שנה.
הפעולות שלו צפויות, אבל אני לפתע מאושרת בשיגרה
היה מוזר להיות איתו שוב, הרגשה של דז'ה-וו. הבל הפה המוכר, והמגע שידוע לי מראש, הפעולות שלו כל כך צפויות, אבל אני לפתע מאושרת בשיגרה אותה תמיד חששתי לקבע בחיי.
ומה אם אני חוזרת אליו מהסיבות הלא נכונות? מה אם זה בכלל משום שאני מפחדת להיות לבד או למצוא מישהו חדש? להיגרר שוב אל תוך סשן הדייטים, החיזורים, הלהט הראשוני שלעיתים אני מתגעגעת אליו ולעיתים שמחה שנפטרתי ממנו ברגע שאני בזוג. האם קל יותר לחזור אל הידוע והמוכר מאשר להתנסות ולהתחיל הכל מבראשית? נכון, כבר שמעתי על זוגות שהתחתנו והתגרשו והתחתנו שוב, אבל למה צריך טייק טו כדי להתאהב במה שהיה לך כבר בידיים?
למה בעצם נפרדנו מלכתחילה? אני לא מצליחה להיזכר. פתאום מערכת היחסים החפוזה הזאת נראית לי מזהירה מתמיד. בראשי מבזיקים מראות נפלאים של שנינו ביום סגרירי אוחזים כוס שוקו חם וכרבולים מתחת לפוך והתגפפויות ותו לא. אבל אני יודעת שזה רק הדימוי שאימצתי לי של הזוגיות שלנו, לא המציאות עצמה.
"הבטחת שלא תזרקי שוב את הנעליים באמצע הסלון", הוא מטיח בי, ואני כבר מחוממת על הדברים שהוא אמר בלי בושה לחברה מאוד טובה שלי.
אני יודעת שהוא לא ישתנה
זהו, ירח הדבש שלנו הגיע לקיצו. אלה היו חודשיים מדהימים, אבל אז בבת אחת זה נגמר וחזרנו שוב למה שהיה בסבב א': מריבות, עצבים מתוחים וכל השאר. זאת אותה גברת בשינוי אדרת. אני יודעת שהוא לא ישתנה. הוא אומר שהוא ישתנה, וגם אני מבטיחה לשפר את עצמי לעבוד קשה יותר על הסבלנות שלי, אבל אני יודעת שזה יהיה אותו דבר, ה"אנחנו", רק עם תווית אחרת. ששוב נריב בבוקר כשאני אקום מוקדם ואפריע לו לישון, שאמא שלו עדיין תעצבן אותי, שהוא תמיד יתבדח על משהו שכואב לי בלב.
אבל המציאות מפתיעה אותי, כי הפעם אני מצליחה להבליג על מה שעורר בי כעס בעבר. וגם הוא לוקח אותי עכשיו בין הידיים במקום להמשיך בצעקות. זה עובד. הימים חולפים, ואז חודשים ואפילו שנים. אנחנו יחד.
"רגע, אתם יחד?" היא שואלת, לא מזמן נחתה מלונדון, עזבה בדיוק כשנפרדנו בפעם הראשונה. היא לא יודעת שיש פעם שנייה, ולכן איך שהיא פוגשת בי במקרה היא מיד מלכלכת עליו, בטח חושבת שהיא עושה לי טובה, שלא אצטרך לכעוס עליו לבד. "אנחנו יחד", אני מגמגמת, נבוכה מהדברים שאמרה. מן הסתם הייתי מסכימה עם כל מילה שלה אלמלא חזרתי אליו.
"הפעם השנייה לוקחת את הראשונה, אולי כי הבנו מה הפסדנו בהפסקה", אני אומרת לה. ואני לא בטוחה למה זה. אולי כי שינינו סטטוס, אולי כי למדנו מטעויות. כך או כך זה אחרת. לפעמים שווה לפרק קשר רק כדי לבנות אותו מחדש, עם אנרגיות חדשות.
לפנייה לכתב/ת 
