יציע הכבוד האבוד

הבן שלי, נמרוד, אמר לאחותו לפני כמה ימים שהוא אוהד של ברצלונה. ואת מי אתה אוהד בארץ, היא שאלה. "הפועל תל אביב", הוא ענה.

באותו רגע הייתי חייב להתערב בשיחה. "ומה עם הפועל באר שבע? אתה זוכר, יש לך בארון חולצה וצעיף וכובע?".

נמרוד השפיל עיניים. "באר שבע?", הוא שאל בידיעה ברורה שזה לא מה שאבא שלו רוצה לשמוע, "אף אחד בכיתה לא אוהד את באר שבע".

בינינו, אני מבין את הילד. פדיחה לא קטנה, להצהיר על עצמך כאוהד הקרקס של אלי ז'ינו, וזה עוד לפני הפרשה האחרונה. אבל בכל זאת, צביטה קטנה בלב היתה.

זיכרון קבוצתי

לפי סקר של עיתון "הארץ" מלפני כשנה, הפועל באר שבע היא הקבוצה החמישית הכי אהודה בישראל — אחרי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה ושתי הגדולות מתל אביב. אחד מכל 20 אוהדי כדורגל בארץ, או לפחות בהארץ, הצהיר על עצמו כאוהד שלה למרות מצבה הביזיוני בשנים האחרונות. אותי זה לא הפתיע: יש עשרות אלפים כמוני, שנולדו בבאר שבע ונשארו נאמנים לקבוצה גם כשהחיים לקחו אותם למקומות אחרים.

לפני שלוש וחצי שנים החלטתי שהגיע הזמן לטקס חניכה שיעביר את המורשת הלאה. הילד חגג חמש, ואחרי שהפרויקט קיבל את אישור כל הוועדות הקרואות (כלומר, הקרואות אמא שלו), עלינו לרגל לאיצטדיון רמת גן. זה היה משחק חצי גמר הגביע, ובאר שבע של לופא קדוש עשתה צחוק של 0:3 ממכבי חיפה. שבוע אחר כך חזרנו לאיצטדיון, עם עוד 20 אלף אוהדים אדומים, למשחק גמר מול הפועל רמת גן. וכמה שהייתי נרגש מהמעמד — בכל זאת, באר שבע מגיעה לגמר הגביע פעם בעשור במקרה הטוב — התרגשתי יותר בגלל נמרוד.

הגיחות המשותפות שלנו לרמת גן הזכירו לי איך אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים, לפני כמעט 40 שנה. איך היינו צועדים יחד בשבת בצהריים, הוא עם כיסא העץ הקטן והמתקפל ואני עם שקית של פירות, ומתמקמים על סוללת האדמה שתפקדה כיציע, כשמסביב ההמולה הקבועה של דמויות שכמעט נמחקו מהזיכרון. ההוא עם השפם הענקי והרעשן שלא היה מפסיק לקלל את השחקנים. הזקן עם טבק ההרחה הצהוב, שהפיץ צחנה לכל עבר. מוכר הממתקים שהיה קושר את המכנסיים בחבל ולא מפסיק לצעוק "מטרו! מטרו!" (עד היום אין לי מושג למה הוא התכוון). והנה, אני והבן שלי ממשיכים בריטואל, שבטח יחזור על עצמו גם בעוד 40 שנה ובעוד 80, כשאני כבר אהיה רחוק מכאן. רק שאף אחת מהקבוצות על הדשא לא תהיה מבאר שבע.

מוות לא פתאומי

את הגמר ההוא הפסדנו בגלל פנדל מוחמץ של רמי אליהו ב־11 בלילה. בדרך הביתה ניסיתי להסביר לנמרוד שככה זה בכדורגל, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, אבל תמיד נשארים נאמנים לקבוצה. הוא נרדם באמצע.

עכשיו אין לי יותר מה להסביר לבן שלי. אני אפילו לא מנסה. מה הטעם? אנחנו, השפוטים, נמשיך להיות אוהדים של הקבוצה העלובה הזאת שמכרה את נשמתה לשטן, כי אין לנו אופציה אחרת. אבל הפועל באר שבע איבדה את הדור הצעיר לנצח. עובדה: בעיר עצמה — שבניגוד להנחה המקובלת, יש בה עוד כמה דברים לא רעים חוץ מכדורגל — מגיעים למשחקי הבית 800 צופים במקרה הטוב. בשנים האחרונות מאכלסים את יציע הכבוד אנשים ששמם נקשר בעסקים לא ממש מכובדים, שבשבועות האחרונים קיבלו פרסום ארצי.

השמועות ממשיכות לרוץ. לא כולן מגיעות לעיתונים או אפילו לאינטרנט, אבל בבאר שבע יודעים שהכל רקוב מבפנים. וזה לא דבר שקרה פתאום, עכשיו. כולם זוכרים את הפליק־פלאק של אלון מזרחי לפני שנתיים. ואת הבריחה הלא מוסברת של ינאי דרעי ורמי אליהו. ועוד כל מיני אירועים חסרי פשר. לכאורה, כמובן.

לקבוצה הנוכחית אין תקנה. היא מתה מהלכת. כן, אני יודע: בתקופה הקרובה ינסו להנשים אותה באמצעים מלאכותיים, כי כל אותם אינטרסנטים שחלבו אותה, ניצלו אותה, דרכו עליה ואנסו אותה, לא מעוניינים להרפות. אבל האוהדים לא מטומטמים. כן, הם רוצים לתמוך בשחקנים שנפלו בין הכיסאות והפכו לקורבנות, אבל כשהפרשה הזאת תסתיים, ככה או אחרת, לא יהיה אפשר לחזור לשגרה כאילו כלום.

זה ייקח שנה, שנתיים, אבל הפועל באר שבע תיאסף אל אבותיה כמו מכבי יפו והפועל יהוד לפניה. הדרך היחידה למנוע את מותה של אחת הקבוצות הכי חשובות בכדורגל הישראלי היא להרוס הכל ולבנות מחדש. אני לא בטוח שמישהו יסכים לקחת על עצמו את המשימה הזאת, או שזה מה שיחזיר את הבן שלי למוטב. אבל בשביל הבן שלו, אני מקווה שמישהו לפחות ינסה.