הידרדרות מצב ים המלח - ופיתרונות אפשריים

פני ים המלח הם פני השטח הנמוכים בתבל, עובדה מרתקת לכשעצמה וגם סיבה עיקרית להיווצרות אגם מופלא, שתכונותיו ותכונות וסביבתו מהווים מכלול ייחודי ונדיר של ערכי נוף וטבע, מרפא ומורשת. המיתוס התנ"כי והקרבה לאתרים מקודשים לשלוש הדתות המונותיאיסטיות מקנים לו פוטנציאל עצום בתחום תיירות הצליינות, מוזרויותיו הולידו פולקלור עשיר, אמונות טפלות ותדמית מיסטית מסקרנת. אך תמיד היה גם ים המלח הרציונלי מקור לחומרים בעלי ערך כלכלי כמו מלח ואספלט, ולחופיו שכנו נאות מדבר בהם גדלו צמחי בושם ומרפא אקזוטיים שההיסטוריונים של העת העתיקה הפליגו בשבחם.

כל אלה מציבים את ים המלח כמוקד התעניינות עולמית וכמועמד ראוי להכרזתו הקרובה כאתר מורשת עולמית על-ידי ארגון "אונסק"ו". התמהיל הזה, של תיירות מדבר, אקולוגיה, מרפא ומורשת יכול היה ללא ספק להבטיח פעילות כלכלית וערכית משגשגת ובת-קיימא, בניגוד לעיקר הפעילות הכלכלית הנוכחית האוכלת בו בכל פה. 

הפוטנציאל ושברו, המחיר ומשלמיו

הפוטנציאל הכלכלי והערכי של ים המלח הוא אכן בסיס לתוכניות בעלות משמעות כלכלית רחבה, אולם התהליכים המתרחשים בו כיום גורמים להידרדרות סביבתית חמורה במצבו. מרבית מקורות המים שהוזרמו בעבר אל האגם מוסטים למקומות אחרים, ומהנותר בו עצמו נשאבות כמויות מים נכבדות לצורכי התעשייה. למעלה מ-94% מהמים שהעניק הטבע לים המלח נגרעים על-ידי מפעלי האדם, הגירעון גורם לצמצום נפח המים - והצמצום יוצר גידול בריכוז המלחים, ירידה נמשכת של המפלס בכמטר בשנה ולנסיגת קו החוף.

דוגמאות מוחשיות לכך הם הם המזחים שפעם נקשרו אליהם כלי שייט, שכיום תלויים באוויר או רחוקים מרחק רב מקו החוף. נופי החופים משתנים, חלק מתופעות הטבע הנדירות והייחודיות לים המלח נעלמו וכנגדן מתרגשות חדשות, לאו דווקא חיוביות. הנזקים הסביבתיים והתדמיתיים מרחיקים את הייתכנות למימוש הפוטנציאל ומסכנים את עתיד ההתיישבות לחופו. נזקים אלה אינם מקוזזים מרווחי

מחולליהם האנושיים, את המחיר משלמים ההתיישבות האזורית וערכי נוף, הטבע, המדע והמורשת. ואילו בנהר הירדן המיתולוגי, שאותו חצו שבטים כדי להפוך לעם בארץ היעודה, אותו ירדן הנחשב לערש הדת הנוצרית, נותרה זרימה דלה ודלוחה של מים שוליים בלתי רצויים ומי מעיינות מלוחים הנדחים מהכנרת.

שאלת מחיר ההידרדרות מול התועלות המופקות נבחנה לראשונה בעבודה חלוצית של צוות רב-תחומי, שהורכב מאנשי מכון ים המלח למחקר ופיתוח ומשרד המדע. הצוות היה אמור להכריע בשאלה האם בכלל דרושה התערבות לאומית לבלימת ירידת המפלס ואם כן מהי, אך עבודת ההמשך שלו לא הוזמנה למרבה האכזבה. במקומה, בתודעת הציבור מככבת כפיתרון תעלת ים סוף-ים המלח. זו משווקת על-ידי ממלכת ירדן בתמיכת פוליטיקאים ישראלים תחת מותג בעל רייטינג מבטיח, "מובל השלום", תוך התעלמות מחלופות נוספות קיימות שנבדקו בעבר וזכו לניקוד גבוה יותר, הן כלכלית והן סביבתית.   

התעלמות מחלופות. נסיגת החוף (צילום: באדיבות המועצה האזורית מגילות)

מהמאה ה-19 עד ימינו: תולדות התעלות 

הגילוי המרעיש במחצית המאה ה-19, כי פני ים המלח נמוכים כדי 400 מטר מפני ים התיכון, הוא שהוליד את הרעיונות לניצול המצב הטופוגרפי, בתחילה למטרות תחבורה ולאחר מכן לייצור אנרגיה הידרואלקטרית. בשנת 1899 הכין המהנדס השוויצרי בורקארט (Bourcart) תזכיר, המציע להוליך את מי ים התיכון בתעלה דרך עמק יזרעאל ועמק בית שאן ומשם, תוך שמירת הגובה, לאורך עמק הירדן עד לצפון ים המלח. בשנת 1919 הגה המהנדס הנורווגי יורת' (Hiort) את הרעיון להזרים את מי ים התיכון לים המלח במנהרה העוברת מתחת להרי יהודה. ואילו ב-1944 התפרסם ספרו של לאודרמילק (Lowdermilk) ובו הרעיון המשלב ייצור אנרגיה הידרואלקטרית על-ידי הזרמת מי ים דרך העמקים הצפוניים, תוך שימור מפלס ים המלח שעתיד לצנוח בגלל הטיית מי הירדן.

האמרת מחירי הנפט בעקבות משבר האנרגיה בראשית שנות השבעים, העלה מנבכי העבר את רעיון ניצול הפרש הגבהים בין הימים לשם ייצור חשמל. ב-1974 מינה שר הפיתוח דאז, חיים גבתי, ועדה בראשות פרופ' אקשטיין לבדיקת כדאיות

הרעיון. המסקנה החיובית הביאה למינוי ועדת ייעוץ ומנהלת פרויקט שביצעה "בדיקה מוקדמת של ייתכנות הנדסית והערכת עלויות".

בנובמבר 1977 הוקמה ועדת היגוי בראשות פרופ' נאמן, שבחנה שישה תוואים: שלוש חלופות מהים התיכון באמצעות מנהרה מתחת להרי יהודה, ברוח יורת', תוואי צפוני דרך העמקים ברוח בורקארט, וכן שניים נוספים - תוואי חדרה-עמק הירדן ותוואי הערבה-ים סוף. ועדת נאמן בחרה לבסוף בתוואי קטיף-מעלה יאיר כחלופה מועדפת משיקולים כלכליים, סביבתיים ואחרים. הממשלה אימצה את המלצת הוועדה והקימה חברה ממשלתית להקמת המפעל. אולם הואיל והמפעל נועד בראש ובראשונה לייצור חשמל, וההתייחסות לשימור מפלס ים המלח היתה 'רק' כאל תוצר לוואי חיובי, הושעה הפרויקט עם צניחת מחירי הנפט בשנות השמונים.

בראשית שנות התשעים נעשתה הערכה מחודשת לתוואי קטיף, לתוואי הצפוני ולתוואי הערבה, בעקבות המסקנה כי במונחים של עלות-תועלת, ניצול הפרש הגבהים להתפלת מי הים המוזרמים ראוי יותר משל ייצור החשמל. השיטה המומלצת נקראת אוסמוזה הפוכה, ובאמצעותה הופכת כחצי כמות מי הים המוזרמים למים שפירים שיופנו לצרכנים. המחצית השנייה היא מי רכז במליחות כפולה, המכילים גם את המלחים שסולקו מהמחצית הראשונה, שאמורה על-פי ההצעה לשמש לייצוב מפלס האגם.   

מיזם עתיר איומים סביבתיים. חוף למרגלות המצדה (צילום: חיים הורנשטיין)

כיצד בוחרים בפרויקט הלא מתאים

במקביל, באמצעות חברות זרות החלו הירדנים לקדם גרסה שלהם לתוואי הערבה, והביאו אותה לידיעת ולתגובת ישראל כמתחייב מהסכמי השלום. יעד התוכנית הוא התפלת 851 מיליון קוב מים בשנה, אשר שני שליש מהם מיועדים לאזור עמאן ושליש מהם לאזור גדה המערבית והנגב. לבקשת משרד החוץ במהלך 1966 כינס ד"ר בייט, המדען הראשי של משרד התשתיות הלאומיות דאז, צוות מומחים גדול כדי לבחון ולהגיב על התוכנית. הצוות היה תמים דעים באשר לנחיתותה, מכל בחינה, לעומת כל החלופות האחרות: פרויקט ענק ויקר, עתיר איומים סביבתיים, המתוח לאורך למעלה מ-300 ק"מ שביניהם הפרשי גבהים של כ-1,400 מטר, שנראה מופרך מול אפשרויות התפלה ישירות ומודולריות בחוף הים התיכון.

ממפגשים עם עמיתים ירדניים עולה בבירור כי בסדר העדיפות הירדני עומד ייצור מים שפירים, ללא תלות בישראל, מעל הרציונל הכלכלי-סביבתי-אזורי. בנוסף, כמובן שקיימת גם התועלת המידית המגולמת בתעסוקה ובפיתוח מֶגָה-פרויקט בטריטוריה ירדנית נטו. שיתוף פעולה חוצה גבולות הוא אכן מתכון לביצור היציבות משני עברי הגבול, בתנאי שהוא מתנהל על-פי אמות מידה כלכליות-סביבתיות נטו. אויביו הם חשדנות ואגו לאומי.

סביר שהבנק העולמי, המממן את סקר הייתכנות של הפרויקט התעלה הנוכיי, ימצא אותו בלתי ראוי - כפי שמצאה אותו לשכת הסחר היפנית שהתעניינה במימון. אך עד שיושלם יאבד זמן וממון שלא יהיה קל לגייס בעתיד. בינתיים, מפלס ים המלח ממשיך לרדת. אם האינטרס האזורי, מצב ים המלח וביצור השלום באמת מעניין את האישים הישראליים הנמרצים התומכים ב"מובל השלום", הם חייבים לפעול בדחיפות ולפחות באותו המרץ, לבדיקת מקבילה של החלופות האחרות.

האם תעלת ימים היא חזות הכל?

תעלת ימים המשלבת התפלה עם שימור מפלס ים המלח אולי היתה יכולה להראות כשילוב מנצח בעיני אחדים, או פיתרון מעשי נוסח "הרע במיעוטו" עבור אחרים, עד הפעלתה המוצלחת מזה כשנה של יחידת התפלה בחוף אשקלון, המספקת 100 מיליון קוב מים לשנה. תוך ארבע שנים, בניית יחידות נוספות תגדיל את היקף הייצור ל-310 מיליון קוב מים בשנה במחירים סבירים, בעלויות נמוכות ובזמני הקמה קצרים בהרבה משל כל תעלת ימים.

הגדלה משמעותית של היקפי ההתפלה, שעלויותיה יורדות באופן מרשים עם הזמן ועם הגדלת כמות המים שהיא מייצרת, עשויה להחליף את המים הנשאבים מהכינרת למוביל הארצי, לשחרר אותם לירדן ואף להזרים במוביל הארצי, בכיוון ההפוך, עודפים להשלמת שיקום הירדן ובלימת ירידת מפלס ים המלח. גם החלופה המוצלחת ביותר של תעלת ימים תנציח את הירדן כתעלת מי אפסיים דחויים, תקבור את אפשרות פיתוחו לאתר הצליינות הפעיל בעולם ותייבא לים המלח כ-60 מיליון טון מלחים מומסים בשנה.

הקמת מתקני התפלה באזור החוף אמנם גובה מחיר סביבתי, שהמרכיב החשוב בו הוא השימוש בדלק כמקור אנרגיה והתלות בתנודות מחירו, לעומת השימוש בגרביטציה בתעלות ימים. אך מחירים אלה מוקטנים במידה מסוימת על-ידי שילוב מתקני התפלה עם תחנות כוח ושימוש במי הקירור שלהם. לעומת זאת, קיים רווח סביבתי ובטיחותי-ביטחוני בקווי האספקה הקצרים של יחידות ההתפלה מול מרכזי צריכה, במקום פרויקט מרכזי גדול וכפול, דהיינו תעלת מי ים אל ים המלח ושאיבה עתירת אנרגיה של מים מותפלים ממנו. מנקודת המבט של מערכת נהר הירדן בלימת ירידת מפלס ים המלח באמצעות החייאתו היא הפיתרון הקרוב ביותר למצב המקורי ולכן גם הרצוי ביותר, אם הוא אפשרי.

• אלי רז הוא איש מכון ים המלח למחקר ופיתוח של משרד המדע